זהו. היה ממש קצר.
כמו סרט.

וואו, ממש כמו סרט.
סרט על החיים שלי. אבל זה סרט משעמם אז הוא נגמר מהר. עכשיו.
גם ככה יש סיכוי ענק שיגמרו לי אותו, במדינה הזאת. אבל אני לא
אתן להם! אני אגמור אותם בעצמי.
אז איך היה?
לא רע, האמת. טוב, עד עכשיו.
בעצם, זה לא נכון. אני לא גומרת לעצמי את החיים. כבר גמרו לי
אותם. ההורים שלי.
אני אראה להם מה זה. לא נותנים לי לחיות אז אני פשוט אמות להם.
ואז הם יראו מה זה. וכל היפי נפש יגידו להם שזה גיל ההתבגרות
והורמונים. בולשיט. הם ידעו שזה בגללם. מגיע להם.
אני מקווה שהחבל הזה חזק מספיק.
רגע, מה עושים עכשיו? מושכים את הקצה של החבל לתוך
הלולאה...כן, ככה.
אז בכל אופן אני חושבת שמיציתי. ז'תומרת- הדרכתי, והספקתי גם
קצת לרשג"ד.
וואו... מעניין מה החניכים יחשבו. מסכנים. טוב... לא אכפת לי.
אני יותר מסכנה.
כן, אני הכי מסכנה.
הם יראו מה זה. כולם יראו מה זה.
אני מקווה שהם ימצאו את המכתב מהר... לא בא לי להיות תלויה פה
ימים. גופה מרקיבה ומעלת צחנה. מתה.
אלוהים...מתה. איזה מוזר זה בטח למות... פשוט לא להיות! כולם
יגידו "אין יותר נעה..."- ובאמת לא תהיה.
קל להגיד.
מעניין אם יש חיים אחרי המוות.
אני מקווה שלא. אם כן זה בטח גיהינום כמו החיים שהיו לי
עכשיו.
אומרים תמיד שמי שמתאבד מגיע לגיהינום. שמעתי את זה לפני
שנתיים בערך, כשהחייל הזה שגר בשכונה שלנו התאבד. איך כולם
בכו... ההורים שלו עדיין לא התגברו על זה, ואחותו התאשפזה.
מסכנים. להם זה בטח לא הגיע.
יותר גרוע לא יכול להיות.
לכו תאשימו מישהו שרצה לברוח מהגיהינום.
איפה לתלות את החבל עכשיו?
אני מקווה שהענף יחזיק אותי.
הידיים כבר כואבות לי.
זה כמו במחנה קיץ... שכפתנו וכפתנו כל כך הרבה והידיים כבר
כאבו... עשינו אז חבל תליה בצחוק- אני וליאת. תלינו עליו בובת
ברבי. איך צחקנו...
יו...ליאת... איך אני אתגעגע... טוב, בעצם זה מטופש. מתים לא
מתגעגעים. אבל בטח היא תתגעגע אליי. היא תבכה המון, אני מכירה
אותה. מכירה... יש אנשים שחושבים שהם מכירים אותי. מעניין איך
הם ירגישו כשהם יבינו שלא ידעו בכלל מה הולך לי בתוך הראש.
זהו, נראה לי שעכשיו החבל יחזיק.
לא טיפסתי על עץ בערך מכיתה ו'. בערך בסוף ו' הפסקתי להיות
"טום-בוי". גידלתי שיער, נהייתי בת.
יש דברים שלא שוכחים.
אוקיי, זה ממש גבוה.
זאת לא הפעם הראשונה ששמתי חבל תליה על הצוואר. אבל האחרונה.
חרא של חיים היו לי. הכל בגלל ההורים שלי.
אמא ואבא- תודה רבה לכם. אתם חושבים שגמרתי לעצמי את החיים,
אבל זה הכל באשמתכם.
עכשיו צריך רק לקפוץ.
אני מרגישה כאילו צריך לשאת איזה נאום פרידה, "עולם יקר, היה
נעים להכיר..."
על מי אני עובדת? היה חרא להכיר.
טוב, אני פשוט קופצת.
זה בטח יהיה מהיר.
אני מקווה שתישבר לי המפרקת. אז זה יהיה אפילו יותר מהיר.

טוב, אז לא נשברה לי המפרקת.
וואו, זה כואב.
אני לא יכולה להפסיק להתפתל... אלוהים, אני מפרפרת.
אוי, מה אני עושה?

מה-אני-עושה?

איך יוצאים מזה עכשיו?

לא רוצה לנקום בהורים שלי...
כואב לי....

אני נחנקת...

אני-רוצה-לחיות...

למה אני עושה את זה לעצמי?

שמישהו יעזור לי.

זהו... זה נגמר...
ככה מרגישים לפני שמפסיקים להרגיש...
                                                     
עכשיו הכתוביות