פיצי,

נראה לי שהספקתי להכיר אותך די לעומק, ובגלל זה אני מרשה לעצמי
להניח שכשאת כועסת, לפחות ע"פ מה שיצא לי לראות, את כולך
כועסת, ובגלל זה יש מצב שברגע שתזהי אותי מהכותרת פשוט תיקחי
את המכתב הזה, תשרפי אותו ותעיפי אותו לכל הרוחות. אם זה מה
שבאמת עשית, רוב הסיכויים שלא קראת את השורות האלה, שאני כותבת
עכשיו בלי להבין בכלל למה.
לא ממש משנה לי מה יעלה בגורלן של המילים הללו . אחרי שאני
אשים לך את המכתב הזה בדואר, מבחינתי עשיתי כל מה שיכלתי
לעשות. אני לא מתכוונת לנסות ליצור איתך קשר בשום צורה -
להתקשר אלייך מליון פעם, כשבפעם המיליון ואחת את מנתקת לי
בפנים, וכשבפעם המיליון ושתיים עונות לי חברות שלך ועונות לי
שאת לא נמצאת. זה הרבה, הרבה מתחת לרמה שלי, השטויות האלה. ממש
לא בזין שלי המשחקים שלך.
דיברתי עם איתמר בשלב מסוים - הוא אמר לי שהוא זוכר את יום
שישי ההוא, שבו כנראה החלטת שאני לא בשבילך. הוא אמר ששתיתי
ה-מ-ו-ן ושנדפק לי המוח לגמרי באותו לילה. עוד הוא אמר לי,
שהוא זוכר אותי מתקשרת אלייך. אין לי מושג מה אמרתי או לא
אמרתי באותה שיחה, אבל כנראה שזה היה זה.
אני לא סגורה על כלום, אין לי מושג משום דבר, ואם אי פעם
קיוויתי שאני אצליח להבין אותך - הבנתי שזה לא יקרה.
תמיד הייתי בטוחה שלא נולד ולא ייוולד הבנאדם שיעשה ממני
מטומטמת, ואז את הופעת והרסת לי את התיאוריה.
מה אני אגיד לך, נויה...? איך שאני רואה את זה, קיימות שלוש
אפשרויות :
או שאת שונאת אותי, או שאת מפחדת ממני, או נמרוד (או אולי
עומרי..?)
אבל זו רק דעתי, וזה לא סוד שהראייה שלי די מעוותת לפעמים.
מה שלא יהיה, אני מקווה שאיפה שאת לא נמצאת ועם מי שזה לא
יהיה, את מאושרת, מאושרת באמת.
לי טוב. טוב לי בלעדייך. אולי יותר ממקודם, אולי פחות. כמו
שכבר כתבתי, אני לא ממש יודעת. אבל משיהיה טוב ועד לאושר
אמיתי...
אני חושבת שבמידה מסוימת גרמת לי אושר. אני לא אגיד שלא הרחקת
אותו אלף שנות אור ממני לפעמים, אבל לא הרבה אנשים היו קרובים
אליי כמוך.
ניסיתי לעשות הכול כדי שיהיה לך טוב באמת ושתהיי מאושרת. את
חייבת להבין שלא היו לי שום אינטרסים או תכניות בשבילך.
תתפלאי, אבל באמת היה אכפת לי, ומכל הלב. הייתי פה בשבילך בכל
מצב שרק הגעת אליו (אם זה היה נכון לתקופה שבה נתת לי להיות
חלק ממך, ולא התחמקת ממני בלי שום הקדמות. כן, נוי, אני לא
יודעת אם את זוכרת, אבל זה כבר קרה בעבר. הרבה), והייתה לי
הנכונות לעשות בשבילך כל דבר. קיבינימט, הייתה לי הנכונות
לרצוח, לרצוח בנאדם כדי להקל עלייך, לקחת חיים של מישהו למען
אלה המסובכים שלך. את בנאדם חכם, למרות כל השריטות שלך, ואני
בטוחה שאת מסוגלת להבין את זה.
יכול להיות שלא היה לך נוח אתי (או אולי שהיה לך נוח יותר
מדי). יכול להיות שעומרי החליט שזה רע בשבילך להסתובב אתי
ומצאת בזה הגיון. יכול להיות המון, אלף דברים.
כשישבנו אצלך והכנו ארוחת בוקר (ושמענו מוסיקה אירית וצחקנו על
פינגווינים וקראנו יחד מתוך חוקי מרפי...או שכבר הספקת
לשכוח..?), הייתי בטוחה שהכל כבר מסתדר, ושאותו לחם מטוגן לא
יהפוך לאחד מהזיכרונות האלה, של התמונות שבנינו יחד ואת פשוט
שברת אותן. כשעל הפרק עמדה הדירה שנגור בה בשלב יותר מאוחר
(כמחווה לבוב ולברי), את פשוט נעלמת. מבחינתי, זה מה שקורה גם
עכשיו. התמונה מתעצבת, לאט לאט, הכל מסתדר פתאום, אנחנו
מתחילות לראות בעיניים, לראות יופי ושלווה וסטלה ומה שאת לא
רוצה,
ובדיוק בנקודה הכי לא צפויה את קמה ובורחת.
לא יודעת, הגיוני שזה חלק מהטבע שלך, או סתם משחק קטן ומרושע
שאת משחקת עם כל העולם (תיקון טעות : עם אנשים שבאמת אכפת להם
ממך).
כל הסוגריימים האלה עם פרטים קטנים, תיקונים ותזכורות, באים
להזכיר לך במידה ושכחת. אני לא יודעת אם את באמת מוחקת את כל
אלה כשאת מוחקת בנאדם, ואני אישית אפילו מאמינה שלא. אז ככה,
ליתר ביטחון.
אז את שונאת אותי באמת. אני מקווה שנעים לך עם זה.
באותו מוצ"ש כשבאתי לקופי, את פשוט הסתכלת דרכי. שמת פס עצום
על עצם הקיום שלי, המהות שלי מולך, דבר שגרם לי להבין את
הטירוף.
טירוף שלי, שלך, זה לא משנה כל כך. אבל זה טירוף.
באתי בשביל להגיד לך שלום. בכלל לא זכרתי שרבנו, לא זכרתי
כלום,
זכרתי רק את הפנים היפות שלך (שעדיין תלויות לי על הפוסטר של
הקיור בחדר שלי, מעל הגיטרה האקוסטית - פעם אחת כשצילמו אותך
איפשהו בכיתה ו' ופעם אחת כשנמרוד הבן-זונה שלך צילם
אותך,ודווקא לא מזמן)
כשהן מחייכות.
כן. החיוך שלך זה אחד הדברים שגרם לי אושר באמת. לפעמים הייתי
עושה הרבה נאחס מסביב ורק בשביל החיוך הזה - זה היה מן אידיאל
כזה שהייתי מנסה להגשים בשבילך בתקופות שלא היו לך את הכוח או
את האנרגיות להגשים אותו לבד.
אם תגיעי לשורות האלה בכלל, בין אם קרעת את המכתב הזה עוד
בראשיתו ובין אם פשוט הפסקת באמצע כי לא התאים לך, אני רק רוצה
לומר לך, מעל לשורות האלה, שאת לא לבד. כמה שזה תלוי בי, את לא
תהיי לבד בחיים.

אם לא הבנת עד לכאן, אם לא התחברת מספיק למה שאני מנסה וניסיתי
תמיד להגיד לך, צירפתי קטע שנכתב איפשהו לפני שחזרנו להיות
בקשר, משהו-מתישהו באוקטובר. אל תכעסי על מה שכתוב שם, כי אין
לך זכות.
אף אחד חוץ ממני וממך מעולם לא ראה (ומבחינתי גם לא יראה) את
הקטעים האלה. אלה דברים שנכתבים בכאב ובהמון צרחות שנאספו מתוך
הלילה,
הלילות שלי ושלך.

אמרת לי שאת רוצה שאני אהיה הבנאדם שלו את יכולה לספר ה-כ-ו-ל.
תדעי לך שלא משנה מה, למרות הכל, אני עדיין פה. תמיד.

שלך לעולמים,
לונה.

                                       

יש בה משהו שמשאיר אנשים שבורים.

כשבועז ואני ישבנו באחד הימים האחרונים של השנה שעברה בגן
המזריקים,
הוא לא שאל אותי מה העניינים אתי - הוא ידע בדיוק. הבת זונה
השאירה אותו מרוסק לאלף חתיכות וסימני שאלה.
אני כבר התמודדתי עם מקרים כאלה בעבר, מן מצבים כאלה בלי הגדרה
שמעניקים לעצב הגדרות מממד שונה לחלוטין, כך שמצבי היה טוב
משלו באותם ימים.
אני לפחות האמנתי שהיא לא עשתה את זה בכוונה, בועז כבר לא
האמין בשום דבר. הוא היה יושב ימים שלמים עם הגיטרה השמאלית
המעצבנת שלו, ומעביר את הזמן בווינסטון אדום ובהצהרות שגרמו
לאנשים מסביב להניד את הראש, כאילו אומרים "חבל, חבל..."

הוא שאל אותי פעם, עוד לפני שהוא הסתבך אתה בעצמו, אם אהבתי
אותה באמת. האמת, שזו הייתה יותר אש מאשר אהבה. אש כזאת, שברי
המזל וההגיון הבריא נמנעים ממנה.
היא בלתי נשלטת, בוערת אל תוכך בסערה מטורפת...מצד אחד, מלהיטה
בך כל חוש אפשרי, ומצד שני - מקהה את כל מי שאתה, וגורמת לכל
עקרונותיך ורגשותיך פשוט להיבלע בתוכה.
אז, עוד לפני שאתה מספיק לשים לב למה שמתרחש בעצם, הכל קורה כל
כך מהר, והיא לא נשארת לאורך זמן - היא מתפרצת בך, שורפת את כל
הנקרה בדרכה ובורחת חזרה, החוצה ממך, משאירה אחריה שבילים
חרוכים, המון אפר, ודמות מטושטשת מתוך החורבות שעומדת, כולה
בהלם, כמו שואלת "מה לכל הרוחות קרה כאן עכשיו..?"

ככה זה כשמישהו עושה ממך אפס. לא, הכוונה היא לא אליי, גם לא
לבועז, הכוונה היא אליה, א-ל-י-ה. ככה זה כשאתה מתעסק עם
זונות, ואין מה לעשות - לא היה שום דבר שהיה אפשר לעשות
בשבילה, למרות שמאוד מאוד רצינו. היא הכניסה את עצמה לתוך כל
החרא שהיא הייתה נוהגת לבכות לי שהיא שקועה בו. הוא
היה...(חתיכת חלאה), והיא הייתה הזונה הקטנה שלו, הצל שפוחד
לעשות בעיות. הזהירו אותי, ולא הקשבתי. לימים השמעתי את אותן
אזהרות באוזניים של בועז, ולא הופתעתי כשקיבלתי את אותן
התגובות שכל שאר העולם קיבל ממני, כמו יריקה לפנים. שיהיה.

אז זה בעיקרון מה שהיא עושה. באופן כללי ובועז לא מעניינים
אותי
-זה מה שהיא עשתה לי.

עוד מעט שנה, ואפילו לי אין עדיין מושג ברור מה לכל הרוחות
עשית לי,
או ממני. אני רק יודעת שאהבתי אותך יותר מדי, ואת פשוט בנאדם
שאסור לאהוב.

אז כן, בת זונה, צבועה מתחסדת, אהבתי אותך.
עד שנאה אהבתי אותך, וזה לא כל כך מסובך, במקרה האומלל שלך,
שלנו.