הבת של השכנים נכנסת לבקש כוס סוכר ושתי ביצים. אמא שלה מכינה
עוגה ונתקעה בלי. אני פותחת את המקרר, מוציאה שלוש ביצים
ומניחה בקערית קטנה, כתומה. אף פעם אי אפשר לדעת, אולי באחת
מהן יהיה דם, אולי היא תצטרך ביצה גם לקרם. ממלאה שלושת רבעי
כוס בסוכר לבן, משאירה קצת בצנצנת, עד הגובה בו מתחילה הציפור
הכחולה, בערב מגיעים אורחים ולא כולם אוהבים סוכר חום. אני
שואלת את הקטנה אם היא תסתדר, מוציאה סיכת פרפר משערה ומסדרת
אותה חזרה במקומה, כך שהשיער לא יגלוש לתוך עיניה. היא מהנהנת,
אומרת יפה תודה וביי, אני פותחת לה את הדלת.
את כל התריסים אני מגיפה לפני שיוצאת, אמרו שיהיה אובך, קושרת
את החצאית הכחולה ולובשת גופיה לבנה. סוגרת את הדלת של הארון,
פותחת שוב, מוציאה חזיה ולובשת גם אותה. עכשיו צריך לחפש את
המפתחות, הם לא בדלת, כשחזרתי קודם מהקניות זרקתי אותם איפשהו.
הטלפון מצלצל, אמא רוצה לדעת מה מעכב אותי. אני אוספת ממגירת
התחתונים את המפתחות הרזרביים ויוצאת. בכיכר אני מתקשרת אליה
שתצא, היא שואלת אם אני בטוחה שאני לא רוצה להיכנס לרגע לשתות
משהו לפני שנוסעים. אני בטוחה.
בית הזקנים בקיבוץ מוקף מדשאות. אני חונה מתחת לעץ, צפצפה
אולי. אמא יוצאת מהרכב ומיישרת קמטים לא-נראים במכנסיה.
בזוויות העיניים שלה מופיעה המתיחות המוכרת שרק סבתא שלי יודעת
להניח שם, בזוויות. לרגע אני חושבת להתקרב ולחבק אותה אבל חוסר
סבלנות מסויים, שמקנן בי מהרגע שהיא התקשרה בבוקר, מצעיד אותי
לעבר הדלת.
משב קריר של מיזוג אוויר מקדם את פנינו. שתי זקנות יושבות
בלובי על הספה החומה ומסתכלות בטלוויזיה, אמא ניגשת לומר להן
שלום. הן נמוכות מאוד, אחת מהן מלאה מעט, שמנמנות סבתאית
נעימה, מדגישה את הציפוריות השברירית של חברתה. זה הופך אותן
ליפות כמעט, כמו שכלנית אדומה נראית יפה יותר ליד כלנית סגולה
וכלנית סגולה נראית יפה יותר ליד אדומה. ככה הסביר לי משה
מהצרכנייה כשהתלבטתי בין זר מעורב לזר סגול. השמנמנה מספרת
לאמא שאברמל'ה, הבן שלה, שלמד עם אמא באותה כתה, הגיע לארץ
לביקור מולדת עם אשה בלונדינית צעירה ומנומסת שמדברת תמיד בשקט
ושנישקה אותה בכזה חום כשנפגשו. זאת כבר השלישית שלו והיא
מקווה שהפעם זה זה. אמא מסכימה שזה הכי חשוב, החום, ומוסרת
דרישת שלום.
מהחלון הגדול אני רואה איש, שיער לבן דליל, כתפיים צרות,
שמוטות מעט, יושב על ספסל כחול, זקוף, כפות רגליו בנעלים
שחורות מונחות יציבות על הדשא, גבו אינו נוגע במשענת, ידיו ככל
הנראה מונחות בחיקו רפויות. אני מרימה את המצלמה, מגישה אותה
אל עין ימין ובוחנת את התמונה. מסגרת חלון גדולה תוחמת את שולי
התמונה, השמשה פתוחה, אין סכנת השתקפות, הספסל כמעט במרכז
התמונה, עם נטייה קלה שמאלה, הדשא ירוק להפליא באור הבהיר
שהשמש מפזרת עליו בנדיבות, בחלקה הימני של התמונה צילו של עץ
משחק משחקים אפלים. אני מורידה באנחה את המצלמה ששכחתי בבית.
החדר של סבתא שלישי משמאל, אני ממצמצת אל האפלולית, מנסה לזהות
עירנות או תנומה בגוף ששוכב על המיטה הרחוקה מהדלת. "תמינקה,
סוף סוף הגעת", היא ערה, ואמא שלי מתנצלת ומסבירה שהתעכבתי
ולכן איחרנו. אני מעיפה מבט סביבי ותוהה אל מה בדיוק אחרנו, את
החיוך שעולה בי אני מנתבת לברך אותה, כשאני מתכופפת לנשק לה.
"בובולולו שלי", היא אומרת ומניחה את ידה עם העור הרך, הקמוט,
על לחיי, "הילדה הכי טובה בעולם", היא קובעת נחרצות. "שלום
סבתא, מה שלומך?" אני מנשקת אותה שוב. היא מתעלמת מהשאלה.
לכורסה יש ריח זקן, לא ריח לא-נעים, ריח עייף. אני אוספת את
הידיים מהמשענות אליי, מצטמצמת, בוהה בנקודה בחלל, עוצמת אותו
בחוץ.
אם רק ארצה אני אוכל להסתכל לו עכשיו בעיניים. אני לא רוצה
וכשהוא מופיע בכל זאת אני מקפידה להסתכל רק על החולצה האדומה
שלו בעוד הוא מושיט יד ומניח אותה על ידיי החובקות ברכיים. אני
כמעט משחררת יד אחת להניח לו לאחוז בה, אבל אתמול לא שחררתי,
אז אני מתאפקת וממשיכה להתבונן בשקט. הוא שואל למה ואני שותקת
ואחר כך מנסה לומר שאני לא יודעת. הוא שואל שוב אז איך אני
יודעת שזו התשובה שלי. אני פשוט יודעת. העיניים שלי מתחננות
בפני החולצה האדומה שלו לא לבכות. הוא שואל אז מה עכשיו ואני
יודעת שזה הסוף אבל נותנת לו לדעת לבד. לרגע אני חושבת לבקש
ממנו להישאר לישון אבל משחררת אותו בכל הכח שעוד נותר בי.
"היא כל כך שקטה", סבתא שלי אומרת, מתכוונת ככל הנראה אלי. אני
מתרוממת מעט בכורסה ומחייכת אליה, היא כמעט מחייכת בחזרה
וחוזרת שוב על אותן מילים ששנים היא כבר ממלמלת באוזניי
"בובולולו עם התלתלים הארוכים שלה, מאיפה לך תלתלים כאלו וחיוך
כזה יפה?" מיטב התקשורת ביננו נפרשת בחוטים דקיקים על פני שנים
בבתי זקנים שונים, קיבוציים, תמיד קיבוציים. אמא אומרת שצריך
כבר ללכת, ערב חג ויש לה עוד המון מה לעשות בבית.
השמש בחוץ מסנוורת אותי. אני מפשפשת בתיק למצוא את המפתחות.
נוסעת אחורה לאט, יוצאת מהחניה ופונה אל עבר היציאה מהקיבוץ.
הרוח מעיפה עלים קטנים מבין המגבים. "עצי הצפצפות שרים לך שיר
על דרך", אני מזמרת לעצמי בשקט, "עצי הצפצפות היו גבוהים
גבוהים וכל געגועינו לך היו לטרף ולשובלך אשר הצית את הדשאים.
לללללה...ללללללה... ורק האהבות שבות לכאן בסתיו". אמא מעיפה
בי מבט. "אתמול אייל הציע שנתחתן, ונפרדנו", אני מתאמצת שלא
להסיט את עיני מהכביש והיא שותקת. עד הצומת כמעט הגענו כשהיא
שואלת למה, ואני נושפת החוצה אוויר שהחזקתי בהיסח הדעת ומושכת
בכתפיים. "את עצובה?" היא שואלת אותי והדאגה בקול שלה מבעבעת
בתוכי בכי עמוק. כן.
בבית היא תשב על הספה בסלון, אני אניח ראש על הברכיים שלה והיא
תלטף אותי ותאמר דברים מרגיעים בקול שקט ומפייס. אני אקשיב לה
ואדע שעוד מעט יהיה טוב ואבכה המון. אחר כך אסע הביתה להתקלח
ואלבש בגדים לבנים, כמו שהיתה מלבישה אותי כשהייתי קטנה, בחג
השבועות. מהחלון במטבח, עם כוס מים ביד, אראה את הילדה של
השכנה. בחור עם כלב יעצור לידה, אולי לשאול משהו, היא תתכופף
ללטף והוא יחייך אליה. בעיניים שלו יראו איך החיים מפעפעים בו
שמחה וכשיילך אחשוב אל גבו המתרחק כמה יפה יהיה לו לילד לשבת
על הכתפיים האלו. אחר כך הדפיקה שלה בדלת, רכה ואפרוחית, היא
תושיט לי את הקערית הכתומה וכוס ריקה, ותחייך.


ותודה מסייה.

ויש גם הקראה:

http://stage.co.il/Stories/175534