היא עומדת על השרפרף הכתום ומושכת אליה את המזוודה שמעל הארון,
מעבירה עליה את כף ידה ומתבוננת בה, אומדת, מנקה את כף היד
בחולצה ומביאה מטלית מהארון הקטן במסדרון.
הבגדים שלה כבר מקופלים, היא מסדרת במזוודה ערימות נפרדות
לחולצות ולמכנסיים, מוציאה את התחתונים, הגרביים והחזיות
מהמגירות בארון ושופכת אותם בערבוביה למזוודה, נותנת להם לחלחל
אל בין הבגדים המונחים בה, למצוא את מקומם.
את הבגדים של הילדים היא תקפל בשקט בחושך על השטיח בחדרם, קצב
הנשימה שלהם יכתיב את תנועותיה. הצבעים שלהם שמחים, בהירים,
וריחו של מרכך הכביסה מכה בה קיפול אחר קיפול את עוצמת הדאגה
המונחת בשיפולי בטנה. דמומה, שוקלת רק תזוזות הכרחיות,
מדוייקות, היא מכניסה אותם בחבילות קטנות, רכות, לתוך תיק גדול
, מתקשה מעט להתרומם מעבר לנוקשות ישיבתה. את הרוכסן היא סוגרת
במסדרון ומניחה ליד הדלת.
ולהחליף מצעים עוד נשאר לה, ולהניח את היומן שלו על גבי התיק,
שלא ילך לעבודה בלעדיו, ואת המחברות של יואב שנותרו בסלון
לדחוף לילקוט שלו ולהניח גם כן ליד הדלת, ולהזכר, ולחזור לחדר
הילדים לאסוף את הספרים מהשולחן, וכמה שרק תצליח לסחוב מהספריה
בפעם אחת, היא לא תיקח יותר משהיא יכולה לסחוב, ואז לחזור בכל
זאת ולקחת את עליסה, שמונח על הרצפה ליד המיטה. הם באמצע.
את החולצה היא מורידה לאחר שהתקשרה לליאת, ואת התחתונים. משתהה
מתחת למים במקלחת מעט יותר מהרגיל, לובשת בגדים נקיים ומסיימת
לשטוף את הכלים שבכיור.
ליאת מחכה בסלון בזמן שהיא מעירה את יואב. את התיק הגדול היא
מעמיסה על כתף אחת, בשניה נועה מדגדגת בה תלתלים רכים,
ילדותיים, נושמת לתוך צווארה. ליאת נועלת את הדלת מאחוריהם
ומתאפקת. באוטו יואב נרדם שוב, נועה ממשיכה לישון בכסא שלה.
רבנו, היא אומרת בשקט, מסתכלת בכביש ממהר להבלע תחת גלגלי
המכונית. בטלפון. ליאת ממתינה בדממה. כל הדרך הביתה.
היא שוכבת במיטה, בחדר הישן שלה, נועה לידה. פעם לא היתה כאן
נועה. היא עושה בראש רשימות וכשמגיע הבוקר מוציאה מהתיק שתי
גופיות, חולצה כתומה לנועה ותכולה ליואב, מניחה על הרדיאטור
ומפעילה בדרגת הביניים.
צריך לקבוע ליואב אבחון בניצן, היא מכינה לו סנדוויץ', אמא
לידה קולפת תפוחי אדמה. המורה שלו אומרת שהוא לא תופס את
הקריאה ומתקשה להתרכז בשיעורים. אמא מתעניינת ושואלת כמה זה
עולה, האבחון הזה, ומה קרה לה בכלל. זיו חושב שזה שטויות, כל
הקטע הזה של האבחון, לילד שלו אין שום בעייה, הוא חושב שעדיף
שנרגע וניתן לו את הזמן שלו, שהוא מתעניין בדברים אחרים עכשיו.
הכל בסדר.

כלום כבר לא בסדר. בערבים הוא בעבודה עד מאוחר, מכין
פרזנטציות. אחר כך פאבים עם חברים. הוא מנשק בחורות זרות. כבר
כמעט שנה שהוא מנשק בחורות זרות. היא יודעת ששם זה נגמר,
בנשיקות, בפאב. לפעמים היא שונאת אותו על זה שהוא לא לוקח אותן
למקום אחר, שהוא לא מזיין אותן, שהוא חוזר הביתה, תמיד, כל
לילה, אחרי הנשיקות שלהן, ורוצה אותה. היא מתרככת אל ריח
האלכוהול והאיטיות שזורה בו השתייה, בלילות הוא מזכיר לה את
הילדים שלהם ועדיין חושב שהיא כל כך יפה. בבוקר, היא מתבוננת
בו קם, לעיתים נדמה לה כי קצות אצבעותיה מעקצצות את הימשכותן
לקו השיער העדין היורד מחזהו על בטנו ומטה ממנה. היא ממוללת את
שולי השמיכה. הוא מתלבש והיא הולכת לשירותים. מבעד לזרם המים
החלש, ועד הבית הבטיח לטפל, לפני שבועיים, היא שומעת אותו טוחן
קפה, יכולה לראות אותו מודד מינונים בקפדנות פרוורטית כמעט.
כבר שלוש שנים וחצי שהוא מכין לעצמו קפה, כל בוקר, הבית מתעורר
מסביב לטקס שלו, עין הסערה. עוד רגע והיא מצטרפת אליו במטבח,
בשקט, מכינה שוקו ליואב וחלב פושר לנועה. אחר כך היא לוקחת את
הכוסות לחדרם, מניחה לרגע אחת מהן על השולחן ופותחת את התריס,
אף פעם לא עד הסוף. אמא, תספרי לי, יואב מבקש ממנה גם הבוקר,
והיא מספרת איך אבא היה מביא אותו מוקדם בבוקר למיטה שלהם
ומניח אותו בזרועותיה להנקה, וכשהוא נעשה גדול מדי בשביל שישאו
אותו על הידיים ובכלל העדיף שוקו, הם התחלפו, ומאז היא באה כל
בוקר למיטה שלו ואחר כך גם למיטה של נועה. היא מניחה אותם
להתפנק עוד כמה רגעים מתחת לשמיכה ומזכירה להביא את הכוסות
למטבח כשייסיימו. בדרך לחדר השינה, להתלבש, היא משלימה לעצמה
את התמונה, מציירת בקווים עדינים את האצבעות שלו על החזה שלה
כשהתעקש להיות זה שמגיש את הפטמה לפה המגשש אחריה, לחץ עדין על
הרכות שלה, כמעט במקום בו היא תניח את ידה בהנקות שעוד יבואו
בהמשך היום. היא פותחת את ארון הבגדים ומוציאה ממנו חצאית
סגולה וגופיה שחורה.
צלצול המפתחות שלו גורם לה להעיף מבט בשעון, היא יוצאת לרגע
למסדרון, נאבקת ברוכסן שחתיכת בד נתפסה בו, ושואלת אם יוכל
לסרק את נועה לפני שיוצא, הוא ממהר ומנשק את הקטנה על ראשה
בדרכו החוצה. נועה רוצה צמות, דווקא הבוקר צמות, שתיים, וההסעה
של יואב מדייקת בדרך כלל. הם מחכים מתחת לבית והיא שולפת את
המברשת מתיק הבד שלה. אשה מסרקת ילדה ברחוב, משתדלת לחייך אל
העוברים ושבים המתבוננים בה מבלי לשמוט מפיה שתי קוקיות
כתומות.
בשלוש וחצי היא חוזרת מהמוזיאון ואוספת אותם מהשכנה, מתעניינת
מה אכלו ומבטיחה לשחק איתם בתיאטרון הבובות החדש. אחרי ארוחת
הערב היא מקלחת אותם ביחד. אמא שלה אומרת שיואב כבר בן שש וחצי
וגדול מדי בשביל זה, אבל היום לא אכפת לה, וגם כשנועה צועקת
שלא צריך לחפוף היום ושאין לה בכלל חול בשערות ושרוצה את אבא,
היא חוסכת את המילים שלה ורק שוטפת את הדמעות במים חמימים. על
הספה, יושבת בין הרגליים שלה, מגבת ורדרדה על גבה, מתחת לשיער
הרטוב, נועה ספק שואלת ספק מציינת בסיפוק, נכון שהייתי גיבורה
ולא בכיתי כשחפפת לי, אמא? בטח שבכית, יואב קופץ, עשית סצינה,
את לא זוכרת? נכון שנועה עשתה סצינה? היא מסיימת לסרק ומניחה
את המברשת על הספה לצידה. שניכם ילדים נהדרים היא מבטיחה
בחיוך, משכיבה ומכסה. מסיבת התה מרדימה אותם והיא מניחה את
הספר ליד מיטתו של יואב.
את החצאית והגופיה היא פושטת ומקפלת על המיטה, מחליפה לחולצת
טי לבנה, ישנה, עם הדפס של עוגיפלצת. היא מטאטאה את הבית
וממלאה מים בדלי, את הכלים שנשארו בכיור היא תשטוף אחר כך.
כשהיא מסיימת היא מפזרת מעט מלח ים בפינות ומחליפה את המים
בקערית הקטנה המונחת ליד דלת הכניסה בצידו הצפוני של הבית,
לחזק את אלמנט המים. פעם הוא איפר לתוך הקערית,  למחרת בבוקר
היא כעסה נורא. הוא לא עשה את זה יותר. היא סוגרת את הטלפון
ונכנסת להתקלח. התחתונים שלה נשארו מוטלים, שלולית בד קטנה
ובהירה על רצפת חדר השינה. את החולצה שהורידה אספה וזרקה
בטעות, מתוך הרגל, לסל הכביסה הריק באמבטיה. בחולצה הזו, לפני
שבע שנים, היא סיפרה לו שהיא בהריון, והעיניים שלו נחו עליה
כמו ידיים של גבר. מאוחר יותר תתחרט ששכחה אותה.

אמא חוזרת על שאלתה בפעם השנייה או השלישית אולי, מרימה מעט את
קולה. היא מסבירה שלא צריך לשים לנועה שום דבר בכריך, לא צריך
כריך, נותנים להם ארוחת בוקר בגן. היא מזרזת את יואב למכונית,
הוא עוצר להתבונן במטוס ממריא, לסבא וסבתא שלו הכי כיף בעולם
שהם גרים ליד תל-נוף ויכולים לראות כל יום מטוסים ממריאים, היא
לא חושבת ככה? פעם היא וזיו ירדו ביחד ממטוס, מהודו, שלושה
שבועות הוא לא זז ממנה ואז שינה את מועד החזרה של הכרטיס שלו
בשביל לחזור איתה. היא חוגרת את נועה בכסא ומתיישבת ליד ההגה.
הקולות שלהם במושב האחורי רחוקים כל כך, המראה הקדמית מתאימה
לגובה של אבא שלה והיא מכוונת אותה, מעיפה מבט נוסף ויוצאת
מהחנייה, השמש מסנוורת אותה בפנייה שמאלה.

היא יכולה לראות עכשיו שרק קמטי צחוק התכווצו לו בזוויות, היא
מסתחררת, מסתובבת סביב עצמה בדבקות. השיער שלה נאחז ברוח שהיא
יוצרת וזה עושה לה נעים בקרקפת, בכל אחת ואחת מהנקודות בהן
מתחילה שערה לצמוח, בכל שורש שזועק את הכמיהה לעוף. היא נושמת
את המוסיקה בהיפרונטילציה מסחררת, כמו בפולחן פרוע מתמכרת
להלמות העמוקות בתוכה, מניחה לכל העוצמות, לכל הריחות והצבעים
של המקום, לעשות בה. את כל כך יפה הוא לוחש לה והיא מתרפקת רגע
על הריח המלוח שלו. מי אתה? היא מחייכת אל הזרות שלו כנגד
גופה, מתנתקת וחוזרת לתנועה. העיניים שלו ממוגנטות בה, את כל
כך יפה כל כך יפה והשמש זורחת על הפנים שלה, על השיער, על
הריסים, על השקיפות הורודה של קצות האצבעות המתוחות.



הזריחה ההודית הזאת, פולחן השמש העולה, זה שלך רן, ותודה.