רצף הקטעים הבא נכתב ועובד במהלכה של תקופה בת 16 חודשים, אשר
עוד לא באה על סיומה. בינתיים, אלה שהועלו על הכתב עד עכשיו,
ויש לציין - נכתבו בתמצית דם הלב והמון דמעות.
לך,שלך ובשבילך. לעולם.
סמסרה
-תמצית סבלם העמוק, התמידי ואף האובססיבי של אנשים המתעקשים
בשטחיות מה לחיות באי רצון ממה שהם וממה שלהם, ובשאיפה מתמדת
אל דברים שהם במודע בלתי ניתנים להשגה.
-כאב הנגרם לאדם עקב מאבקו האבוד והמתיש נגד רצונותיו הבלתי
אפשריים, שאינו מסוגל להימנע מהם.
(מהינדי)
זיכרון
יבוא היום
ותוקף הארס ייפוג
אמנם מאחר
אך הקסם עוד יימוג
ועוד זיכרון קטן
ותמיד נאמר שהגודל לא קובע
כלא היה - יימחה
קיץ
ימים של קיץ
מזכירים לי כברוח חמה את שהייתי
-אדם שאהב,
אהב בלי די
ועכשיו כל הזמן רק סתיו.
קסם
ושוב, כאילו קרוב
והקסם הסורר
מהבטן לחזה
ושם חופר וחופר
ומה לעשות שאני כזה
בן אדם לפעמים
מערבולות
תמיד דיברו על מערבולות
וסערות חושים והמון בלגן
אך מעולם לא שיערתי
שלעתים הן כאלה
שהגוף פשוט קטן משאתן
דברים
דברים שנאמרו ממזמן, ואולי אף נגוזו אל ספרי השכחה, צפים
כבקבוקים ריקים על אותו מקווה אינסופי של מי מלח עצובים,
כפסולת שדינה להישכח.
רגע לפני השינה, בכל חוש וחוש שמקיימים הגוף והנפש,
נהייה קצת עצוב
ואז - קצת כבד.
או אז, ברגע האמת, בחלום ובמציאות כאחד, הלב מפרפר ומאבד את
דעתו בכל פעם מחדש, כמו מבקש להתנתק מכלי הדם ולפרוץ החוצה,
בחזרה אל הים.
זה כואב, כשהוא משתגע, אבל זה כאב בלתי נמנע, ואולי אף רצוי.
זו הסיבה לכך ששום דבר לעולם לא יעצור את הבקבוקים שבזרם,
לא סופות,
לא גלים,
אף לא שבירה,
רק דום לב.
כמיהה
לילה אחד,
חיוך אחד,
נשיקה אחת - ולא יותר
אולי זה באמת יכל להישאר
פשוט ויפה
אך טעם ההחמצה בפה
בחמדנות כביכול
בכמיהה שרק רגש יכול
דוחף ומכער
ולוחץ ברקותיי
פעם אחת
ככדור אחד -
ודי.
רגעים
ברגעים שבהם אתה גורם לי לרצות
לברוח, לצרוח עד כלות הכוחות
להעלות את גופי ונפשי בלהבות
ולטהרם מחטא התשוקה
לברוח במעופי אל שמי כוהל והזיות
לגעת למעלה ולעצמי להרשות
לאהוב ללא גבולות,
לאהוב אותך כל כך,
וברגעים שבהם אתה גורם לי לרצות
-לצנוח גפי
דברים שמוחקים אותי מבחינתך
ובכלל
אולי זאת שוב,
רק אני.
מוזר
מוזר לי עוד פעם
בזמן האחרון
זה קורה די הרבה
מן צורך לצאת,
להסתכל מבחוץ,
לראות ולהחליט
שזה לא מספיק טוב
אז עכשיו - אני זה לא אני,
ואתה - סתם לא פה
ותבין רק כשתבוא
שאני זה אני בשבילך,
לא בשבילי.
אולי (ההמשך ל"מוזר")
ניסיתי
וזה לא שלא רציתי מספיק
מה ששבר אותי
היה עצם העובדה
שזה לא משנה
וזה לא שלא אהבתי מספיק -
רק שפצע צביעות שדקר מבפנים
וכמעט פיתתני
לגרד בו עד כלות זעם
הסיח דעתי
מהשורה התחתונה
שכל האולי שבעולם
הוא לא,
לא,
לא.
פרספקטיבה
והעצוב הוא
שרגע אשר השתווה מבחינתי
להתגלמות החיים עצמם
לקיום הטהור של אושר וחלום
ואולי זה נשמע קצת מופרך
-ובכל זאת
להגשמה מטורפת חסרת כל הגיון
השואפת לשלמות
ולמעשה
עוד דקה או שתיים הנחרטות לבסוף
בארכיון של הורמונים ושום דבר מיוחד
ולימים אף גוררות חרטה
ומבע הזלזול, מתנשא וקל כמו חול,
שאף הוא כבר שייך לעבר הרחוק
עוד קלאסיקה סתמית
מיותרת אפילו
מבחינתך, לפחות.
כל מה שאני
לעתים זה סוחף את כל מה שאני
ובאחרות - סתם גודש מבפנים
מלכך בתוכי בלשונות של אש
ובמי מלח צורב את הפנים
גדול ממני ומוליך אותי בדרך זעירה
מתחזק תוך ששואב עד לשד כוחותיי
מעציב ביופיו הקר והאטום
מנתק כל שורש שבונה את בנייני
מאיים להעלים את כל מה שאני
אל תוך הכלום
לצעוק
מילים שלא נאמרו מעולם,
למרות שהיו צריכות,
נחנקו באלגנטיות עם הזמן,
ועמן תמונות וריחות
הצבע דהוי, כמעט שלא מורגש
נשיקות שחלמתי מאז ומעולם
והמון שירים קטנים ועצובים
שלא היה בי את הכוח לכתוב
את כל אלה לצעוק
פשוט לצעוק
צעקה אחת,
שתהדהד למשך רגע
ותחדור ללב כל
ולאחר שכל העולם ידע
ויהנהן בראשו לאות "חבל"
ליפול באפיסת כוחות אל תוך השקט
כשכבר לא יהיה אכפת לי בכלל | 