כשהיינו בקו ראשון בחרמון, אני ובני היינו יושבים תמיד על שני
כסאות פלסטיק בחוץ בשלג ומסתכלים על כפר שבעא עם כוס קפה
וסיגריה. בני היה מהאנשים שתמיד מבואסים, אבל פותחים את הפה על
זה רק מדי פעם. הוא היה מאוהב באיזו בחורה רוסיה, שכנה שלו או
משהו, שאף פעם לא שמה לב אליו יותר מדי ותמיד הלכה עם כל מני
פרחחים מהשכונה שלהם, כאלה שהיו הופכים ארגזים של פירות במכולת
השכונתית למרות שהם כבר לא בני שתיים עשרה. הוא היה מספר לי
עליה בצורה הכי פואטית ויפה שאפשר. תמיד דואג להדגיש עד כמה
היא עושה לו להרגיש טוב עם עצמו ועם כל העולם המסריח הזה, כמו
שהוא היה אומר.
היינו יושבים על הכיסאות ומדמיינים איך אנחנו מרססים את הכפר
בפצמ"רים ואז יורדים איזה קילומטר מהמוצב ומתחילים לדפוק
כדורים מה - A3 שלנו. בתרגילים היינו צוות בכלל לא רע.
מתיישבים על שתי גבעות שונות ומורידים כל אויב בטווח ראייה.
תמיד יריתי יותר טוב ממנו, אבל לא היו לו רגשי נחיתות. ככה הוא
היה, קיבל את מה שהוא בשמחה. תמיד רציתי לראות את עצמי כמו
שהוא ראה את עצמו. אולי ככה לא הייתי יוצא על קב"ן וממשיך איתו
לשטחים אחרי הנסיגה.
אחרי שהשתחררתי, הייתי מדבר איתו פעם בשבוע ותמיד היה מספר לי
על כמה פיקות ברכיים הוא פיצץ באותו השבוע, וכמה ילדים הוא
אשפז או קבר. הייתי ממש גאה בו, שהוא ממשיך ככה ולא מוותר
למרות שבאזרחות כל כך רע לו.
לקח רק כמה חודשים עד שהקשר בינינו התנתק, כי אני נסעתי לדנמרק
בשליחות של העבודה לשלושה חודשים. קיבלתי ממנו מכתב אחד
שבועיים לפני שחזרתי, שבו הוא סיפר לי שנטאלי, היפיפייה שלו,
קלטה שהוא קיים והם התחילו לצאת ושהוא הבן אדם הכי מאושר
בעולם. הייתי נורא שמח בשבילו ואפילו כתבתי לו חזרה מכתב ארוך
ונורא פואטי ויפה, כמו שהוא תמיד דיבר, רק שהוא אף פעם לא קיבל
אותו, כי הוא חטף כדור בראש כשניסה להסתער לבד על חוליה של
ארבעה מחבלים בדרום חברון.
היום נסעתי לחרמון ומצאתי נקודה שאפשר לראות ממנה את שבעא
והתיישבתי שם על כיסא פלסטיק שהבאתי איתי בבגאז' של האוטו עם
כוס קפה וסיגריה. דיברתי עם בני למרות שהוא לא היה שם, ולרגע
אפילו היה נראה לי שהוא ענה לי, אבל זה בטח סתם הייתה הרוח. |