"ועכשיו אתה בפנים
מנסה לא לחשוב על זה
כן, עכשיו אתה בפנים
ואתה יודע, החיים שלך גמורים."

שורות מהשיר שכתבתי רק לפני כמה חודשים מהדהדות עכשיו בראשי
הכואב. אני מתעורר בפתאומיות מנעיצת המרפק של שכני השמן והשעיר
בצלעות שלי. השמן נאנח בשנתו הטרודה ושוב זז, קרוב מדי אלי,
הרבה יותר מדי קרוב...
נו, כדאי להתרגל לזה, אני אומר לעצמי במרירות, יש לי מספיק זמן
להתרגל לזה פה.

כן, אני נזכר עכשיו, ובפעם המיליון חושב בכעס איך זה קרה לי.
איך נכנסתי לתסריט שהכי פחדתי ממנו?
הכל היה אמור להיות כל כך פשוט, כל כך טוב.
"הדבר הכי טוב שקרה לקרירה שלך מאז שהצטרפת לחברה" הבטיחו לי
עמיתים, שעות לפני שעליתי על הטיסה שהביאה אותי לפה.
אכן, חשבתי לעצמי, רק תשחק נכון את הקלפים המצוינים שקיבלת
והנסיעה הזאת תהפוך להיות השיא של שנה שעד עכשיו שברה את כל
השיאים לגבי.
כן, חשבתי לעצמי, מתמוגג, החיים הטובים יכולים להתחיל, פה
ועכשיו.
"רק אל תעשה שום דבר טיפשי, הא?" הוזהרתי. לכמה רגעים השתעשעתי
במחשבה שהכוונה היא לדברים שיוכלו להחשב "שטות מקצועית", לא
להשתטות בפגישות וכיוצא בזה. דברים אשר יפגמו בתדמית הנקיה של
החברה, תדמית ללא רבב. אותה תדמית אשר אני כל כך גאה להיות חלק
ממנה, אותה תדמית אשר תרמה להחלטה לשלוח אותי לכאן, הרי אני
ידוע כבן אדם יצוגי ואחראי, כזה שלא עושה שטויות.
צחוק הגורל ממש.
לא, לא ממש, חשבתי ברגע של התפכחות. אין ספק בכלל שצמד המילים
"משהו טפשי" היו קשורות קשר ישיר לידיעה הרווחת בענין החוקים
הקשוחים והלא מתפשרים של המקום. שבועות בודדים לפני הגעתי
הצפויה הנה נפלה לידי כתבה מאחד מעיתוני סוף השבוע. הכתבה
הרחיבה בתיאורים ססגונים של המקום וחוקיו הלא סולחים. "כמו גן
עדן עלי אדמות", צעקה הכתבה, אך כמו סיפור אדם וחווה, צעד אחד
לא נכון, טעות קטנה אחת, תפוח אסור אחד, וזהו, נגמר חבוב. אך
זה לא הכל. אם עונשם של הורינו התנ"כים הסוררים היה גירוש מגן
עדן לכאן בעצם, הרי פה יעד הגירוש הרבה יותר מזכיר גהינום.
אבל זה קל, אני זוכר שהבטחתי לעצמי, כל עוד אני אשמור את המזג
קר, את הידיים בכיסים ואת רמות האלכוהול סבירות, הכל יהיה
בסדר. ממש אין מה לדאוג. הקטטה האחרונה בה הייתי מעורב קרתה
לפני מיליון שנה, בתיכון. אותו בחור ממוצא וולשי שניסה להתחיל
איתי מצא את עצמו מאוד מהר אוסף את משקפיו השבורות ואת גאוותו
המרוסקת מריצפת האוטובוס. שם, בנצחון מזהיר זה באה ההחלטה
לפרוש בשיא ולסיים את קריירת האגרוף המפוארת שלי.
בעניין האלכוהול, נו, רק משמעת עצמית.
שוב ושוב שיננתי לעצמי, בשום אופן אל תשתה יותר משתי בירות.
פשוט. לא שיש לי נטייה לתקוף אנשים כשאני שיכור, אבל בהחלט יש
לי נטיה לתקוף חפצים... אני עדיין זוכר איך תקפתי שלט חסר הגנה
של מסעדה, לילה שיכור אחד באמסטרדם. אני זוכר את זה טוב, אמנם
לא בבהירות, אבל זה בהחלט משמש כנורת אזהרה די טובה. אני לא
חושב שהתנהגות זו מאוד מקובלת או נסלחת פה. למעשה, אני די בטוח
שלא.
אבל מה אני מקשקש בעצם?
כל הדברים המוזכרים פה, כל הפחדים, כולם מתגמדים ומתכווצים
באימה עד לגודלו הנוכחי של האגו שלי לנוכח הפשע החמור ביותר
שניתן לבצע כאן... לא, לא אונס, אפילו לא רצח.
איך לא ידעתי שזה יקרה? חשבתי לעצמי בכעס, אולי בפעם המיליון.
הרי מה היה אותו משפט בודד באותה כתבה קודרת אשר נגע בי בצורה
כל כך חזקה וחד משמעית? מהי אותה שורה שעדיין עומדת כנגד עיני?
אני עדיין יכול לראות אותה בבהירות מצמררת, כאילו אותו עיתון
פרוש לפני עכשיו. השורה שהכריזה "אדם אשר ייתפס כאן וברשותו
סמים... קרוב לוודאי שלא יהיה חי בתוך שבועיים."
צמרמורת מזנקת במעלה עמוד השדרה הדואב שלי כשאני נזכר בשורה
הזו. כמה טיפש יכלתי להיות...
פעם אחר פעם הוזהרתי. חברים הזהירו אותי, קרובי משפחה הזהירו
אותי, עמיתים לעבודה הזהירו אותי, אמנם בקריצה וחצי חיוך, אך
ללא ספק, אזהרה שאינה משתמעת לשתי פנים.
כמובן שיקרצו, הרי הנימוס וכללי הטקס המקובלים לא יאפשרו להם
להזהיר אותי לא לקחת סמים כשאני פה, הרי זה לא כאילו אני צועד
לעבודה כל בוקר עם התיק ביד ימין והצינגלה של הבוקר ביד שמאל.
אבל, למרות מבול ההזהרות וההפחדות לגבי נושא רגיש זה, לא ממש
הוטרדתי למען האמת. מכל רשימת הדברים שנפלו תחת "עשה  אל
תעשה", זה לא היה מה שהדיר שינה מעיני. גם פיסת הנייר שהוכנסה
לדרכוני בזמן ביקורת הגבולות לאחר הנחיתה כאן, פיסת נייר עליה
הוכרז באותיות קידוש אדומות שעבירות סמים נושאות עונש מוות כאן
(רק אל תגיד שלא ידעת) לא עשתה הרבה חוץ מלעלות חיוך על שפתי.
לי זה לא יקרה, שום סיכוי שבעולם.
ובעצם למה שזה יטריד אותי?
אני לא משתמש בשום סוג של סמים, וגם, לצורך הויכוח, נניח
והתחשק לי לגלגל אחת ולהדליק, אין מקום טוב יותר לעשות את זה
מאשר בארצינו הנהדרת. הרי בארץ העונשים על שימוש עצמי נעים בין
כלום לנזיפה למכה על היד, נו נו נו.
אין שום בעיה, הרגעתי את עצמי שוב ושוב.

הכל התחיל טוב, ממש טוב. נחתתי כאן וכמעט מיד הופתעתי לטובה
כשגיליתי שהמקום בכלל איננו מפחיד כמתואר באותה כתבה אשר כנראה
נכתבה על ידי מישהו בעל סיבה טובה להיות מאוד ממורמר כלפי
המקום. פגישות העסקים התנהלו בצורה יוצאת מן הכלל, ממש עלו על
כל הציפיות. כמו שאמרו בארץ, צעד הקרירה המוצלח ביותר שלי מאז
שהצטרפתי לחברה.
עם סיום השבוע הסתיימו גם הפגישות שלי וסוף השבוע סימן את יומי
האחרון במדינה, או לפחות מה שהיה אמור להיות יומי האחרון
במדינה.
אלוהים, כמה שהזדקקתי לקצת שחרור לפני תחילת השבוע הבא. את כל
השבוע החולף ביליתי במירוץ דילוגים מטורף מפגישה לפגישה, חנוט
בחליפה זולה, נראה חשוב, מתנהג חשוב, מוקף באנשים  חשובים (או
לפחות אנשים שמתנהגים חשובים), מנומס עד כדי בחילה. אם כל זה
לא מספיק, באותה שבת גם הייתי אמור לתפוס טיסה לפרנקפורט, לעוד
שבוע עמוס פגישות.
כן, כמה שהצטרכתי קצת שחרור.
כמה שהשתוקקתי לנשום קצת אויר שלא יוצא מתעלות מיזוג אויר,
להרגיש אור שלא זורח מנורות ניאון חיוורות מעל משרדים סינטטים,
לשמוע מוזיקה שלא יוצאת בטון חלש, כמעט מתנצל, מתוך אוזניות
פלסטיק מחוברות לשקע במושב E-32 במטוס,מוזיקה המופרעת רק על
ידי קולו המנומנם של הקברניט שמכריז במבטא כמעט בלתי ניתן
להבנה כי הוא מאושר להודיע לנו שאנו משייטים בגובה של 30,000
רגל מעל איזה אוקיינוס ואנו נגיע ליעדינו בעוד קצת פחות מ-11
וחצי שעות. כן, כל גופי זעק לקצת כיף, ואם אפשר, קצת (או הרבה)
אלכוהול משובח.
התיעצתי עם נציג החברה המקומי בנדון. תשובתו היתה פשוטה וחד
משמעית.
"סנטוסה" אמר בידענות "אי קטן לא רחוק מהחוף. שם תמצא את כל מה
שאתה תחפש. ויותר" הוסיף בקריצה. הודעתי לו בנחרצות כי חברתי
המשגעת הלן מחכה לי בבית, אז אין לי ממש עניין ב"יותר", אם זה
באמת מה שהוא התכוון. בכל מקרה, הצעתו נראתה לי סבירה ביותר.
באותו יום שישי, מעט אחרי שסיימנו את סבב הפגישות שלנו, פשטתי
בתענוג את החליפה, ארזתי תיק קטן עם כל מה שראיתי לנכון על מנת
לבלות סופשבוע מושלם על החוף ושמתי פעמי לעבר האי סנטוסה.
הוראותיו של עמיתי לעבודה היו מדויקות ויעילות, ותוך זמן קצר
מצאתי את עצמי על האי. העפתי מבט אחד מסביבי ומיד ידעתי מעל
לכל ספק שסוף השבוע הזה יהיה אחד לזכור, אחד לספרים. בין חופים
זהובים, על שבילים שטופי שמש מוקפים בים של ירוק, התהלכו עשרות
צעירים, מקומיים ותיירים, כולם בלבוש מינימלי, שזופים, נעים
בקצב איטי ונטול דאגות, כאילו מחכים לבואו של הלילה, ואיתו,
כמובן, המסיבות. את שאר אחר הצהרים והערב ביליתי בנעימים
בהצטרפות להליכה חסרת המטרה בשבילי האי, ומאוחר יותר, בישיבה
עצלה בבית קפה מקומי, שותה קפה דלוח ומביט בחוסר ענין מיוחד
במצעד הצעירים.
בחצות כבר מצאתי את עצמי על החוף, רוקד בפראות ללא דאגה בעולם,
מתמכר לרעש, התחושה המתוקה של  האלכוהול הזורם בעורקי מחבקת
אותי בחמימות. אחרי יותר משעתיים של קפיצות חסרות משמעות בין
עשרות אחרים מסביבי, הרגשתי שעכשיו אני מוכן לנוח קצת, להשפך
קצת על החוף. התרחקתי קצת מהמון הרוקדים, ואז ראיתי אותם, ליז
וחבורת הגרמנים.
הם ישבו במעגל על החוף. בבית קראנו לסוג המעגל הזה "מעגל
גראס", ולא בגלל שהוא בדרך כלל היה נוצר על דשא.
זה סקרן אותי. אם אכן היה זה מעגל גראס, הרי זה היה הסיכון הכי
טיפשי שאפשר לקחת כאן. מארחי הזהיר אותי לפני שהגעתי לאי לא
לתת לחזות הנינוחה והחופשיה של האי להטעות אותי.
"אם נדמה לך שיש רק צעירים על האי ואולי אפשר לעשות את הדברים
שאתם הצעירים אוהבים לעשות במדינות שלכם, דע לך שיש בידך טעות
חמורה...". אמר ולא הוסיף.
אבל, רחרוח מהיר אחד הספיק לי. לא היה באויר שעלה המעגל שלהם
ולו רמז קל אחד לאותו ריח מתקתק וכל כך מוכר של גראס אמיתי.
יושבי המעגל החזיקו בידיהם מגוון בקבוקים ופחיות אשר הגיעו,
עפ"י השערתי, מצידנית קרח אשר הייתה שקועה בחול במרכז המעגל.
כנראה שבהיתי קצת בלי לשים לב, כי סקרנותי פורשה כהבעת ענין
ואולי גם מחווה חברותית. בתנועות ידיים וקריאות רמות הוזמנתי
להצטרף למעגל. לפני שעלה בידי לסרב בנימוס ולסגת, הורחב במקצת
המעגל ומצאתי את עצמי יושב ישיבה מזרחית בין נערה אדומת שיער
וארוכת רגלים אשר הציגה את עצמה כליז ובחור נמוך ושמנמן בעל
רעמה בלונדינית אשר הוצג ע"י ליז כגונת'ר. מיד כשהתישבתי,
גונת'ר קם וניגש לצידנית הקרח. הוא הושיט את ידו ושלף במיומנות
בקבוק בירה. בקבוק הבירה נפתח כהרף עין, אולם גונת'ר השתהה עוד
שניה לפני שהגיש לי את הבקבוק, חיוך רחב נסוך על פניו
המדושנות. ליז הביטה בי בציפיה, גם היא עם חיוך ממזרי על
שפתיה. היא אמרה משהו בגרמנית מהירה, אך כל מה שקלטתי הייתה
המילה "טוב".
נו, חשבתי לעצמי, גם זה היה חלק ממה שהבטחתי לעצמי, בירה טובה,
ומה יותר טוב מבירה גרמנית משובחת?
ישבתי בשקט ולגמתי מהבירה שלי. בחנתי את הסובבים אותי במעגל.
רובם לא ממש נראו מחוברים באותו רגע למען האמת חשדתי שנוכחותם
במעגל היא פיזית בלבד. כמה זוגות התעלמו במפגיע משאר יושבי
המעגל ונתנו את מלוא תשומת ליבם להחלפת נוזלים. אחרים ניהלו
ביניהם שיחות בגרמנית שקטה ואילו כמה אחרים פשוט בהו לכל מיני
כיוונים, מי בישיבה ומי בשכיבה.
לקחתי עוד לגימה מהבירה ולפתע הרגשתי משהו צף בפנים ונכנס לי
לפה. ירקתי את פולש הבירה שלי וקיללתי לעצמי, כמה טיפוסי שכזאת
שלווה תופר ע"י חרק חצוף שנכנס לי לבירה וכתוצאה מזה לפה. את
ליז וגונת'ר זה נורא הצחיק.
בעודי יושב שם ומנסה לנהל שיחה עם ליז וגונת'ר בסלט שפות של
אנגלית, גרמנית ויידיש, התחלתי להרגיש מוזר. התקשיתי למקד את
מבטי ולשוני פתאום נהיתה כבדה, כל כך כבדה.
"עד מתי אתה במדינה?" שאלה ליז במתיקות
"מ-מחר אני עוזב, טס ל-ל-ל.... אה, לפרנקפורט" עניתי בקושי רב
"באמת? גם גונת'ר טס מחר לפרנקפוקט. אתם בטח על אותה טיסה".
עוד גרמנית מהירה, הפעם לגונת'ר, לא שזה אמר לי הרבה.
אחת מהמחשבות הבהירות האחרונות שחלפו בראשי הייתה שבטח חיזקו
לי את הבירה עם משהו, אולי וודקה, כי לבירה אחת אף פעם אין
כזאת השפעה פתאומית עלי. סוטול טוב זה משהו שנבנה עם המון
סבלנות ואהבה, וזה לא היה סוטול טוב, אפילו לא קרוב. זה הזכיר
הרבה יותר את ההרגשה שבעקבותיה באה ההחלטה להפסיק לשתות הערב,
רק שההחלטה באה בדרך כלל בירה אחת מאוחר מדי, כשהתוצאה כבר
בלתי נמנעת.
בערפל המחשבות שלי ליז פרצה לי לתודעה. כל פעם שהסתכלתי עליה
היא ישבה יותר קרוב. הרגשתי את מגעה, שוב ושוב, כאילו מקרי,
כאילו.
איבדתי כל חוש זמן ומרחב.
בפעם הבאה שליז פרצה לי לתודעה, זה היה כשהלשון שלה פרצה לי
לתוך הפה, אבל היא כבר לא ישבה קרוב אלי, היא ישבה עלי...
חשתי ניצוץ של אשמה. תמונות של הלן המתוקה שמחכה לי בבית עלו,
בכולם היא הסתכלה עלי במבט נוקב, אך מלא חום ודאגה, כאילו
שואלת "מה אתה עושה לעצמך? מה אתה עושה לי?"
ניסיתי להגיד לליז בעדינות שיש לי חברה בבית, שזה לא רעיון
טוב, אבל אני חושב שמשהו קצת שונה יצא לי, כי היא רק הנהנה
בהסכמה וחיזקה את אחיזתה האיתנה בי.
פתחתי את עיני והסתכלתי על פניה, כל כך קרובים לשלי. ניסיתי
למקד את מבטי ואז היא התחילה להשתנות, לאט בהתחלה, אך בקצב
גובר והולך. הרכב העור של פניה התחיל להשתנות. עורה החלק
והמושלם פתאום הפך לנקודות אשר נעו בקצב המוזיקה. עיניה נפתחו
והסתכלו עלי במבט רצחני. היא הביטה עלי בעיני חתול בצבע ירוק
עמוק, שום זכר לעיניה הרכות שהיו כל כך כחולות מקודם.
חשבתי על זה לרגע, איך זה יכול להיות?
כשלא הצלחתי למצוא תשובה מספקת, החלטתי לעזוב את זה. כאב הראש
שלי חזר באנרגיות מחודשות. אלכוהול שמלכוהול, אמרתי לעצמי, אני
צריך אקמול, עכשיו.
פשפשתי בארנקי. שם, בין מגוון שטרות בעלי ערך ומטבעות בעלי
משקל אך לא ערך, מצאתי את "חבילת החירום" שלי. חבילה זו, אשר
לעולם לא עוזבת את ארנקי (אלא במקרה חירום, כיאה לשמה), מכילה
שלושה אקמולים וקונדום אחד, מהארץ, "דורקס להנאה מירבית".
לעולם לא פחות
לעולם לא יותר.

בלעתי את האקמול.

דקות מאוחר יותר (או האם היו אילו שעות?) מצאתי את עצמי יושב
על החול הקשה, לבד, שוב ושוב לוקח חופן חול בידי ונותן
לגרגירים לזרום כמפל בין אצבעותי. גרגרי החול שהשתחררו מאחיזתי
נחתו על מצע החול והחלו להתאסף ולפסל עצמם לצורת אישה. אשת
החול הרימה את ראשה והסתכלה עלי, ניצוץ מטורף בעיניה. הרמתי
חופן חול נוסף וניסיתי ליצור עוד אשה. הפעם גרגדי החול נפלו
בצורת גיטרה. אשת החול הרימה את הגיטרה ולתדהתמתי ניגנה אקורד.
הקול התפוצץ לי באזנים, מרסק את הדממה המוחלטת בה ישבתי. קול
הפריטה הדהד ונמס לתוך המקצב המהיר של המוזיקה ממסיבת החוף.
היא חיבקה את הגיטרה וזו הפכה לאיטה לאיש חול. איש החול אחז
בידה של אשת החול ושניהם הסתכלו עלי ופרצו בצחוק נוכח המבט
המבולבל שלבטח השתקף מעיני.
טוב, אמרתי לעצמי, מנסה ביאוש לצרף לפחות שתי מחשבות מלאות, או
שאני משתגע, או שקורה פה משהו די מוזר.
אנשי החול המשיכו להביט בי ולצחוק.
לחרדתי הם גם התחילו לגדול.
עצמתי את עיני והטתי את ראשי הדואב מצד לצד, מנסה לפזר קצת את
הערפל. כשפתחתי את עיני בחשש, מצפה לראות את אנשי החול עומדים
מולי בגודל מלא, נוכחתי כי אילו הם ליז וגונת'ר העומדים מולי
וצוחקים. לא הייתי בטוח לגבי זה, אך חשדתי שיש קשר בין המבט
החלול והלא מבין שלי לבין סיבת הצחוק שלהם.
ניסיתי להגיד להם שאני צריך לצאת להליכה קצרה על החוף, לנקות
קצת את הראש, אבל יצא לי משהו בשפה שהם לא ממש הבינו, ולמען
האמת, גם אני לא כל כך.  
ניסיתי לייצב את עצמי, וכשהייתי מסופק מהתוצאה, התחלתי ללכת.
לכל אורך החוף, אנשים חלפו על פני, אך לא יכלתי לראות אף
פרצוף. כל מה שיכלתי לראות היו מסות של אנשים חסרי פנים, נעות
מצד לצד כשקיות מלאות במים. ניסיתי למקד שוב את מבטי, אך
לשווא. הרגשתי כאילו אני מביט דרך זגוגית מכוסה אדים.
שלחתי את ידי וניסיתי לגעת באחת המסות שנעה לפני.
לא הטרדתי את עצמי במחשבה שאם אכן אצליח לגעת באותה המסה,
תגובתה יכולה להיות אחת שאני לא ערוך להתמודד איתה כרגע. ידי
המושטת קדימה שקלה טון. ניסיתי להרים את ידי הכבדה למרות משקלה
הלא הגיוני. כל פעם שנדמה היה לי שאני נוגע באחת המסות שלפני,
אצבעותי חלפו באויר ונסגרו לאגרוף רפוי בתחושה מנומנמת
ומבחילה.
זה מטורף, חשבתי לעצמי והתחלתי לנוע לעבר שפת המים, במטרה
לשטוף את הפנים. התכופפתי ושלחתי יד אל תוך המים, אך ידי כאילו
נעצרה סנטימטרים מהמים. שוב נעתי קדימה ושלחתי יד, ושוב שפת
המים התרחקה ממני. חשתי תסכול גובר והולך. פתאום שטפה אותי
כמיהה עזה, חזקה באלפי מונים מכל כמיהה אחרת שידעתי בעבר,
כמיהה למים. לא לשתות, רק לגעת, להרגיש.
בפעם השלישית הסתערתי לעבר המים המיוחלים, אך לשווא. שוב עצר
אותי אותו כח בלתי נראה אך מוחלט סנטימטרים בודדים משפת המים,

סנטימטרים, מטרים, פתאום כבר לא הייתי בטוח, פתאום זה כבר לא
היה משנה, כבר לא היה חשוב.
שכבתי על החוף, רגלי פשוקות וזרועותי מושטות החוצה, מביט למעלה
לשמיים זרועי כוכבים.  ניסיתי להזכר מי אני ולמה אני כאן במצב
חסר האונים הזה. ואיפה לכל הרוחות זה כאן? איפה אני בכלל? איפה
הבית?
דמעה בודדת זלגה במורד אפי והשתהתה לרגע בקצה שפתי כשחשבתי על
הבית, להיות בבית, בטוח במיטה עם הלן המתוקה שלי, רחוק מהחוף
הרע הזה, רחוק מהאנשים הזרים סביבי, רחוק מהכישוף הזה שאחז בי
בחיבוק דוב, כמו בשיר, מחבק ולא עוזב.  הכוכבים בשמיים מעלי
החלו לסתובב בקצב גובר והולך. חשתי בחילה עולה במעלה גופי
ועצמתי עיני, מייחל לקצת חשיכה בטוחה ומרגיעה. ברגע שעצמתי את
עיני מצאתי עצמי יושב בקדמת רכבת ההרים המהירה והססגונית
בעולם. מסביבי התערבבו צבעים של עצים ובתים לצד ההמסילה לצבע
אחיד שכמוהו מעולם לא ראיתי. הרכבת הגיעה לראש המסילה ולפני
נחשפה ירידה אדירה, הגדולה ביותר שראיתי.
שלחתי יד מבוהלת לכיוון החזה ולחרדתי נוכחתי שאיני לובש חגורת
בטיחות. עם צניחת הרכבת כלפי מטה נשארתי תלוי באויר ומיד
נזרקתי הצידה ונבלעתי באותו צבע חסר הגיון שהקיף את הרכבת.
נראה שבמצבי גם עינים עצומות לא יצילו אותי, חשבתי ביאוש
ופתחתי את עיני.
מעלי התנשא המרליון של סנטוסה. פסל ראש אריה אגדי החולש על האי
מגובה של כחמש עשרה קומות, מביט על הנעשה באי בעין בוחנת וסבר
פנים חמור. המרליון התבונן בי בשאט נפש ואמר בעברית צחה
"אני הולך לטרוף אותך עכשיו"
בעודי שוכב, חסר אונים, מחכה בסבלנות שהמרליון יטרוף אותי,
ניחמתי את עצמי במחשבה שאם כבר להטרף על ידי אריה, לפחות שיהיה
אריה מיתולוגי, והמרליון אכן מיתולוגי. חוץ מזה, המשכתי בשכנוע
עצמי, אדרבה, שיטרוף אותי, יותר גרוע מעכשיו הרי לא יכול
להיות.

הבטתי באומץ בראש האריה המזנק לעברי. המרליון תפס אותי ומיד
ירק אותי החוצה. בשכבי חזרה על הקרקע החולית שמעתי אותו מפטיר
לעברי
"טפו, בנאדם, אתה טמא, טמא, טמא..."

ושוב, חשיכה...

"אתה בסדר?"
פתחתי את עיני וגיליתי מלאכית עומדת מעלי, פניה דואגות.
זהו, אמרתי לעצמי, אני מת.
"אתה בסדר?"
שאלה שוב והסתכלה לצדדים, מחפשת מלאכים אחרים שיעזרו לה לאושש
את בן התמותה השרוע על החול. המלאכית הייתה לבושה במכנס חוף
לבן וחזיית ביקיני בלבד, מלאכית מודרנית כנראה.
"אני הולך להקיא" עניתי למלאכית בשיא הנחמדות שיכלתי.
"אסור להקיא בשכיבה על הגב" אמרה המלאכית בידענות השמורה
למלאכיות אחרי קורס עזרה ראשונה ועזרה לי להתגלגל לצד.
ניצלתי את כריעתה של המלאכית לצידי והבטתי במחשוף העמוק של בגד
הים שלה. היה זה מחזה מרהיב וצפיתי בו בחוסר בושה, מייחל
לאפשרות להקפיא את התמונה היפה הזאת בים של כיעור המקיף אותי
הלילה. להפתעתי התמונה שמולי אכן קפאה. לא הבנתי איך זה אפשרי,
אך פשוט הוספתי את זה לרשימת "לא יכול להיות" המתארכת של אותו
ערב והמשכתי לצפות בתמונה הפרטית שלי.  אחרי מה שנראה לי כמו
כמה דקות החלטתי שזה הזמן להמשיך הלאה, ושחררתי את התמונה. שוב
מצאתי את עצמי לבד, שוכב על הצד וממולל גרגרי חול באצבעותי.
הזדקפתי מהר ומיד נעמדתי על ברכי והקאתי על החול.      
בהרגשה מאוששת משהו קמתי והתחלתי לשים פעמי חזרה לעבר המסיבה.
בעודי צועד על החול, שמעתי קולות לא מובנים עולים מלמטה.
התבוננתי מטה והופתעתי לגלות שאני צועד על דשא. התכופפתי
והבטתי בדשא מקרוב. להפתעתי גיליתי שעלי הדשא היו בעצם אנשים
קטנים וירוקים העומדים ומביטים בי. מדי פעם אחד מהם היה תופס
את שרוך נעלי ומנסה למשוך עצמו מעלה.  זה כבר היה יותר מדי
בשבילי. התחלתי לרוץ בהיסטריה לעבר אורות המסיבה. הסכלתי אחורה
וראיתי את מיליוני האנשים הירוקים רצים אחרי, צועקים ומקללים
בשפה שלא הבנתי, לא שממש ניסיתי להבין.
הגעתי למסיבה בשארית כוחותי.

שוב, פניה של ליז צמודים לפני המיוזעים, ידיה מלטפות את ראשי,
כאמא המנסה להרגיע את תינוקה ההיסטרי.
"אני רוצה אותך, עכשיו" לחשה לתוך אוזני.
שכבתי בזרועותיה על החול הקשה, בפינה מבודדת בירכתי החוף. רחש
הגלים רחוק, מתנפץ כנגד המוזיקה מהמסיבה, עדיין בעיצומה. במרחק
עדיין שמעתי את צעקות האנשים הירוקים, מתוסכלים מהעלמותי.
ליז נשכבה מעלי, שוללת ממני את האפשרות לזוז או למחות. הוצאתי
את ארנקי מהכיס האחורי של הג'ינס המטונף שלי ונתתי לה אותו, לא
לפני שלקחתי אקמול מהשניים שנותרו, ובלעתי אותו. בהנהון של
הבנה פתחה את הארנק ושלפה את הקונדום מתוך שאריות חבילת החירום
שלי. היא קרעה את העטיפה הכחולה בשיניה, זרקה אותה על החול
והתבוננה בי בחיוך ערמומי.

"נו, אהבת את הבירה המיוחדת שלנו?"
התעוררתי בערפול נוראי, הקול הנשי בעל המבטא הזר בא כאילו
ממרחק רב. התרוממתי בקושי רב על מרפקי. עדיין היינו על החוף,
לבדינו עכשיו, אור חיוור של לפנות בוקר מאיר אותנו, את שרידי
המסיבה של אתמול ואת הים האפור מולינו.
"הממ, מ-מה?" שאלתי בקול ענות חלוש, עוד לא מחבר אותיות למילים
ומילים למשפטים.
ליז חייכה והתמתחה. ראשי הרגיש כאילו הוא נמצא בין שתי לבנים
רוטטות. עצמתי את עיני והרגשתי את העפעפיים שלי מרצדים
בקלילות, לא נחים לשניה. שוב התחלתי לראות צבעים מול עיני, אבל
בניגוד ללילה הקודם, המראות הפעם היו חלושים ומרוחקים.
"איפה האחרים?" שאלתי, רק כדי להגיד משהו
"חזרו למלון בלילה" אמרה במשיכת כתפיים, "כנראה לא מצאו אותנו
פה, או שהיו מסטולים מדי לזכור אותי."
"חוץ מזה" המשיכה, "גונת'ר טס בצהריים הביתה, אז הוא היה צריך
לחזור. גם אתה טס היום, לא?"
"כן" התישבתי, "כ-כדאי שאני גם אחזור"
"בוא" נעמדה והושיטה לי את ידה "כדאי שנלך, השלטונות לא אוהבים
אירופאים מסטולים שישנים להם על החוף. בוא נחזור אלי למלון,
תוכל להתקלח שם ואז לחזור למלון שלך."
נעמדתי וניסיתי לייצב את עצמי, מתבונן באיזור החוף שהיינו בו,
קצה החוף, מוקף בשיחים ועצים.
"קח" אמרה ליז, "הארנק שלך נשאר אצלי אתמול"
לקחתי את הארנק בלי לחשוב ושמתי אותו בכיס האחורי. שמתי לב
ששרוכי נעלי פרומים, מזכרת מהאנשים הירוקים. התכופפתי לקשור את
השרוכים וחשבתי לעצמי,  למה הארנק שלי היה אצלה?
"למה הארנק שלי היה אצלך?" שאלתי.
אין תגובה.
הזדקפתי ונעמדתי מבולבל. ליז לא היתה לצידי. הבטתי סביב, אך
לשווא, הבחורה נעלמה.
מכונית לבנה כחולה נעה לעברי על הכביש, מגיחה לאיטה מתוך
השיחים, מכונית משטרה.
אין לך מה לדאוג, אמרתי לעצמי, סתם סיור שגרתי, וחוץ מזה, אתה
בסדר, שתית קצת, אתה נהנה מהנגאובר משובח, אבל לא עשית שום דבר
לא חוקי.
לאור הבוקר המפציע הבחנתי בשני שוטרים בנידת וברעמת שיער
בלונדיני במושב האחורי.
גונת'ר!
המחשבות על העלמותה הפתאומית של ליז נשכחו ממני. תהיתי מה
גונת'ר כבר עשה שגרם למעצרו, ולמה הם חוזרים איתו לחוף.
המכונית נעצרה לידי והשוטרים יצאו ובירכו אותי לשלום. אחד
השוטרים ביקש ממני בנימוס לעמוד עם הפנים למכונית המשטרה, ומיד
החל לערוך חיפוש בכיסי.
תרגע, אמרתי לעצמי, עשו לך את זה עשרות פעמים בשדות תעופה, אין
לך מה להסתיר. בעודי עומד וממתין לשוטר שיסיים את החיפוש
בכיסי, פגשתי את מבטו של גונת'ר.
גונת'ר הזיז את ראשו באיטיות מצד לצד, מבט מזהיר ומפוחד
בעיניו. השוטר לקח את ארנקי וביקש ממני להסתובב. מתוך הארנק
הוציא דף שלא זיהיתי. כנראה איזה קבלה שנשארה שם, הסברתי
לעצמי, מחכה שהשוטר יחזיר לי את ארנקי ויתנצל על ההטרדה. השוטר
אמר משהו בשפה זרה לחברו ואז החזיק את פיסת הנייר כנגד עיני.
זו לא נראתה כמו קבלה, פיסת הניר נראתה יותר כמו גלויה קרועה
עם ציורים של תותים עליה.
"מה זה?" שאל השוטר ללא זכר של נחמדות בעיניו. לפני שהספקתי
להשיב שאיני יודע, אמר בידענות "זה LSD".
היה לי מעט מאוד זמן להגיב לפני שהשוטר כבל את ידי באזיקים
והכניס אותי לנידת, אבל אמת מרה אחת מיד היכתה בי...
הכלבה!
פתאום זה היה לי כל כך ברור. היא רצתה להחזיר את מה שנשאר
מהקרטון לגונת'ר או לשאר החברה, אבל זה כמובן מסוכן מדי
להסתובב עם זה על האי באור יום, אז היא דחפה לי את הקרטון
לארנק בלילה, או בבוקר לפני שהחזירה לי אותו והציעה שנחזור
אליה למלון, שם הייתה מגלה שהשאירה את זה אצלי "בטעות", הייתה
מתנצלת בקולה המתקתק ומבקשת את זה חזרה, לא קרה כלום.
זה לא יכול לקרות לי, חשבתי, פתאום בבהירות מצמררת, בעודי יושב
ליד גונת'ר בניידת. זה ממש סיוט, כמו גירסת מילניום מחודשת של
"אקספרס של חצות", רק שהבחור בסרט באמת היה אשם, ואני לא.
הבחור בסרט גם נידון לכמה שנים בפנים, וממה שקראתי באותה כתבה
מפלצתית, זה לא מה שצפוי לי. בדימיוני כבר ראיתי את כותרות
העיתונים בארץ.
כותרות? אל תחמיא לעצמך, מכסימום רבע עמוד, באיזור העמוד
החמישי או משהו, הרבה אחרי תהליך השלום, הפוליטיקה ותאונות
הדרכים.
כן, ממש ראיתי את זה "צעיר ישראלי נידון למוות באשמת אחזקת
סמים". הזקנים היושבים על הספסלים בכיכר דיזינגוף, מאכילים את
היונים, קוראים את הפרטים הכל כך מרוחקים ומצקצקים בלשונם,
אחח, הצעירים האלה, כל מה שיש להם בראש זה לנסוע למזרח ולקחת
סמים. מגיע לו, פרחח מסומם, רק חבל על ההורים שלו, מסכנים...
אבל זה לא ככה, רציתי לזעוק, אני לא אשם, אני לא פרחח מסומם,
לא באתי לפה כדי להתמסטל.

והשבועיים שלי מתחילים היום. הבטתי ימינה, שם ישב גונת'ר, נפול
כתפיים, ראש מורכן קדימה, גם השבועיים שלו מתחילים היום.
משם הכל התנהל ביעילות כל כך לא אופיינית. המעצר הרשמי, המשפט,
ההאשמות "אחזקת 57 מנות סם מסוג LSD", וגזר הדין הכל כך צפוי,
"מוות בתליה לשני סוחרי הסמים, שבעה ימים מהיום".

"ועכשיו אתה בפנים
מנסה לא לחשוב על זה
כן, עכשיו אתה בפנים
ואתה יודע, החיים שלך גמורים."

אני מסיים לעבור על הזכרונות הקטועים והמעורפלים שלי מאירועי
הימים האחרונים ומסתכל סביבי. אני עדיין יושב פה במקומי הזעיר,
בוחן את הפרצופים המעונים של הסובבים אותי. לכולם כאן מצפה
אותו המסע שמצפה גם לי. שכני השמן והשעיר שוב זז בשנתו. הפעם
אני עירני מספיק כדי לזוז קצת ולהמנע ממגעו הלא נעים כשמרפקו
העבה נע לעברי. נראה שאני מתחיל להתרגל לזה.
קצת לפני, לא רחוק מדי, אני רואה את רעמתו הבלונדינית של
גונת'ר.
בן-זונה.
אני מתפתה לקום ולהחטיף לו אחת, אבל מחליט שזה כבר לא משנה, זה
כבר לא יתרום לכלום. אני מזדקף קצת ורואה ראשו שמוט לצד. הוא
ישן, הבעה של סבל פרושה על פניו האירופאים המחודדים. מגיע לו.
אני רק מקווה שהוא סובל פה כמוני.
אישה במדים מעירה אותו, מבקשת ממנו להזיז קצת את הראש כי הוא
מפריע למעבר. גונת'ר ממלמל משהו בשנתו ומזיז את החלק העליון של
גופו לצד השני. שכני שוב נאנח בשנתו.  אני מביט לצד, מכין את
עצמי לעוד תנועה פתאומית מכיוונו, אך זו לא באה. אני מביט
בשעוני ומנחם את עצמי, עוד 12 שעות זה נגמר. כן, עוד 12 שעות
אינסופיות הכל יגמר וננחת בפרנקפורט יעדינו.
6 שורות לפניי ידו של גונת'ר מתרוממת לקבל כוס מיץ תפוזים
מהדיילת הנאה, כמתנצלת על זה שהעירה אותו מקודם כדי שיזוז. הוא
מחייך ושוב אני נלחם ברצון לקום לתת לו אחת. כשהתעוררתי לבד על
החוף הבוקר לא לקח לי הרבה זמן להבין במה הוא חיזק לי את
הבירה. זה לא היה וודקה, זה בטוח. זה היה הדבר הקטן שירקתי
החוצה, או יותר נכון מה שהיה מרוח עליו. נזכרתי במה שליז
וגונת'ר אמרו לי לפני שהם עזבו את החוף בלילה, משאירים אותי
זרוק על החוף בתוך הטריפ הרע שלי. לא הבנתי את הרוב, אבל כן
הבנתי את המילים "בירה" ו"טריפ", רק שזה לא אמר לי הרבה אז.
החצופים שמו לי קרטון LSD בתוך הבירה....
אני מנסה לא לחשוב על זה, מנסה להכניס קצת סדר באירועי הלילה.
מה באמת קרה? מה היה נכון ומה היה רק הזיה?
אני חושב על ליז ותחושת רעה אופפת אותי. מה באמת קרה שם באותה
פינה חשוכה על החוף? באמת שכבתי איתה? באמת עצרו אותנו? באמת
עמדו לתלות אותנו?
אם כן, אז איך אני פה? על הטיסה לפרנקפורט כמתוכנן.
אז הכל היה הזיה? אבל איפה נגמרה המציאות והתחילה ההזיה? ואיפה
נגמרה ההזיה ושוב התחילה המציאות? ומה עם חוטים של מציאות
שנשזרו בתוך ההזיה? ואולי בכלל אני עדיין הוזה? ואולי בכלל אני
עדיין באותו תא מצחין מחכה שיתלו אותי?
מרפקו של שכני שוב ננעץ בכח בצלעות שלי, תופס אותי לא עירני.
הכאב משכנע אותי שעכשיו הכל כבר אמיתי.
כאב הראש שלי חוזר.
אז מתי עזבתי את החוף? ישנתי על החוף כל הלילה? איך חזרתי
למלון?
אני מחליט שהרווחתי ביושר את האקמול שלי. גרגרי חול נופלים עלי
כשאני פותח את הארנק ומזכים אותי במבט משתאה מדיילת עוברת. אני
פותח את שקיק האקמולים שלי ומוצא שם רק אחד.
אלוהים, חשבתי, אז באמת לקחתי אתמול אקמול אחד על החוף, ועוד
אחד עם ליז. אז אם זה באמת קרה, זה אומר שבאמת שכבתי עם ליז?
באמת בגדתי בהלן המתוקה שלי עם איזה נערה גויה שפגשתי במסיבת
חוף?
מאחורי שטרות חסרי ערך בארנקי אני רואה קצה של משהו כחול. בלב
דופק אני תופס את הקצה ומושך.
על העטיפה הכחולה (והשלמה) כתוב בעברית  "קונדום דורקס - להנאה
מירבית".


נכתב ב- 1.3.2001
אי שם מעל סינגפור,
מלזיה, תאילנד
ומפרץ בנגל.