כמה שאהבתי את ארמון הקרח שלי. ארמון הכפור, ארמון השלג הנצחי.
קירות שקופים, עשויים משכבה עבה של קרח נוצץ, והפרצוף שלי ניבט
מכל פינה, כאילו החדר כולו אינו אלא מראה שבורה. עיניים
כחולות, קפואות; פרצוף לבן, מושלג; שפתיים סדוקות, כחלחלות;
ורק הידיים חמות, תמיד חמות. "ידיים חמות, לב קר," סבתא היתה
אומרת כשהייתי יוצא מהארמון שלי ובא לבקר אותה, גם באמצע
החורף, בטריקו ומכנס קצר, "ולך תמיד יש ידיים חמות."
האמת היא שכמעט אף פעם לא יצאתי מארמון הקרח שלי. הייתי יושב
על כיסא המלכות שלי, פותח את החלונות הרחבים ונותן לרוח הקרה
לנשוב דרך החדר, דרך הריאות. הייתי לוקח שאיפה ארוכה של קור,
ופולט טבעות קרח. כמה אהבתי את השעות הצוננות האלו, שעות של
טרום-בוקר באמצע החורף, בדיוק אחרי גשם. בחולצה קצרה הייתי
יושב ופורש ידיים מול החלון, מאמץ לתוכי כל מעלה, כל טיפה.
מעטים העזו להרחיק לתוך הארמון שלי. לרוב היו עומדים בשערים,
ושואלים בקול משתאה, "ככה אתה יושב? ולא קר לך?" ותוקעים בי
מבט מזועזע. אלה שביקשו להישאר דרשו במפגיע, "לסגור את החלון,
רק קצת," או, "להפעיל חימום, פריזר פה," ושפשפו את זרועותיהם
במטרה לצבור קצת חום גוף, לפני שהם צועדים לתוך החורף הפרטי
שלי.

כך עברו עליי הימים. בחורף הייתי חוגג, מאושר, בין הטיפות,
ובקיץ הייתי מסתגר בתוך הארמון הנמס שלי, אני והמזגן. לבסוף,
לאחר כמה חורפים ארוכים, נדמה לי שהיה זה ממש לא מזמן, אני
והחורף הצטרפנו לישות אחת. היה זה יום גשם כאוב, וכשהגשם בחוץ
השתלב במקצב הדמעות, הרגשתי איך הדם שלי קופא לגמרי, איך כל
עצם שבי מתקשה. כל כולי היה כעת קור.
במהרה גיליתי שבמבט קל, במחי יד, אני יכול להקפיא מה שארצה. לא
רציתי בקריירה של סופר גיבור, או דמות מיתולוגית. איש לא ידע
למה הפכתי, ורק לעיתים רחוקות, בימים הקרים ממש כשהייתי מגיע
לבית-ספר עם החולצה הקצרה הסטנדרטית, הייתי שומע התלחשויות
במסדרונות ההומים.
"ולא קר לו?" שאלה חמשושית מפוחדת את חברתה.
"את לא יודעת מה מספרים עליו. שהוא עבר ניתוח, שהיתה לו תאונה.
שמעתי שמועה שמספרת שהוא חייזר," ענתה השניה, מבולבלת, והעזה
להגניב אליי מבט.
"את לא רצינית? הוא בטח פשוט לא רגיש לקור. את יודעת, יש
כאלה," המשיכה הראשונה בטון מלומד.
"אולי," סיכמה השניה.
לעיתים הייתי מתגרה בסקרנותם של המתלחשים, והייתי זורק אליהם
מבט קפוא אחד, לוכד את מבטם, ומתבונן איך נהייה להם קר, אבל לא
קור של גלידה או חופשת סקי, אלא קור רע, מחניק, של בדידות
ושיממון. קור ארקטי. ובדיוק כשהם כבר היו בטוחים שזהו, הם
יקפאו במקומם, היית מפנה את מבטי, ניגש, מניח את ידי החמה על
מצחם, ושואל בתמימות, "את נורא קרה... אולי את לא מתלבשת חם
מספיק?"
כן, נהניתי מאוד. אני והקור שלי חגגנו לנו בהנאה גלידה אחרי
גלידה, מקלחת קרה אחרי מקלחת קרה.

אך הכל השתבש לאחר מכן. הקיץ האחרון היה כל כך חם, והחום החל
לטפטף פנימה, דרך הקירות הקפואים. כל כך חם היה, ששלוותי
הקפואה עורערה, ואני נזרקתי לתוך המציאות המהבילה של הסתיו
הישראלי. ובדיוק אז, בתקופתי הפגיעה ביותר, היא הופיעה בחיי.
אני לא התייחסתי, בעוד שהיא טפטפה עם החום לתוך הלב, לתוך
המחשבות. גם היא אהבה ארטיקים, גלידות, שנאה את החום, אהבה את
החורף. אמנם לא כמוני, אף אחד לא העריץ אותו כמוני, אך בצורה
מספקת. החורף שלי איתה היה החורף המהיר ביותר שעבר עליי. כמעט
ולא היתה רגישה לקור בממלכתי, שוב ושוב חזרה לבקר. ואחרי החורף
הגיע שוב האביב.
שוב, היה זה יום חם, שהוציא אותי מהאיזון שלי. כשראיתי אותה
באותו יום הרגשתי את המעטה הקפוא נבקע, ואז, היא ניגשה, ובצעד
קליל הניחה את ידה על כתפי, החליקה אותה לחזה, ובדיוק מעל הלב,
ידה שקעה פנימה, עמוק, והלב שלי נמס בכף ידה. בבת אחת החורף
התנתק ממני, חלף עם הרוח החמה, נבגד. ואני רציתי לחבק אותה,
להפשיר לגמרי לידה, והיא משכה את ידה החוצה ונעלמה, והותירה
אחריה רק עקבות רטובים.

כשפרצתי פנימה לממלכה שלי, התחוור לי גודל האסון - הקירות
השקופים הפכו לכתמים מימיים גדולים, הרוח הקרירה התחלפה ברוח
חמה. אפילו הדמעות שלי היו נוזליות, חמות, ורק הידיים, רק
הידיים שלי, היו עכשיו קרות. קרות כקרח.