מאה שירים. אפילו יותר ממאה
שירים. אני כבר לא סופר כלום. גם לא
מילים חדשות. גם לא את הצליל הבוקע
מהן. אהבות. קסטנייטות. מים מעופשים
ואתם לא מבינים. זה חשוב להבין, אתם מבינים?
זה חשוב להבין כי אתם הקוראים שלי וחשוב לי
שתבינו, כמו שהיה חשוב לי לזיין את ההיא מאתמול
בתחת. כן, בתחת. ככה זה אצל משוררים גדולים
הם אוהבים לזיין בתחת. בכל העוצמה. עם
כל הרגש. להיות הכי קרובים לכלי-הדם, רק
לא לראות את הפנים. רק לא לראות את החיוך או את הדמעות
אתם מבינים? אני מדבר איתכם על שירה אמיתית, על
משורר אמיתי השולט בכל הסגנונות. אולי זה נשמע מעט יומרני אבל
כשאתה עומד מול המראה ורואה את הביצים שלך
זזות כמו מטוטלת ושומע אותה גונחת, אתה לא יכול
שלא לחשוב על איזה משורר גדול אתה, על איזה שיר
תכתוב על זה למחרת בבוקר. פעם יכולתי לכתוב על
גושפנקאות של זרע. היום - חשוב לי שתבינו. היום -
ביצים. ביצים הן תמיד ביצים. אף אחד לא יוכל להבין אותי
אחרת. אף אחד לא יוכל לחשוד בי שלא ניסיתי לכתוב
שירה. תשאלו אותה. תשאלו אותה איזה משורר אני. אני
מדבר על ההיא מאתמול, אתם מבינים? היא כבר
הבינה. היא כבר הרגישה איך כל הנפשות שלי פועלות
בתחת שלה. אם תשאלו אותה היא תאמר לכם שהיא
הרגישה קסטנייטות. היא תתאר לכם מה קורה כששותים
מים מעופשים. היא גם תדבר איתכם על כל הדברים
הקשים. על הזין שלי. שירה. אתם מבינים? על כאב היא תדבר
איתכם. על אהבות נכזבות. היא תגיד את הדברים
הכי ברור שרק אפשר. פעם יכולתי לכתוב על קוקייה שהייתה
יוצאת כמו אש אל הגזוזטרא. היום - חשוב לי שתבינו. היום -
כאב. אתם מבינים? כאב,
הוא תמיד כאב.