אני כותבת את זה באותה הרגשה שחוויתי את זה.
אולי בשביל להשלים סוף סוף עם מה שלא היה ולא יהיה בשליטתי.
אולי בשביל להודות בפניי עצמי שאיבדתי שליטה...
אני הורגת את עצמי עכשיו בשביל לזכור. בדיוק כמו שבעבר הרגתי
את עצמי בשביל לשכוח...
אני מנסה לחשוף בדיה שניסיתי לקבור לפני 4 וחצי שנים, וכל הזמן
הזה היא הרקיבה בתוכי, עד שריח הריקבון מנע ממני לישון בלילות
ולתפקד עם עלות השחר.
רצות מול עיניי פנים שמכורח הנסיבות הוכרחו להיחרט בתוכי...
עיניים מאשימות, מבטים ספקניים, ושתיקות לבין ערביים שנבלעו
ברדת החשכה. דיברי אמת מעולם לא היו דבר קל, בעיקר כשהאמת
מותירה אותך לבד. בעיקר כשהאמת מטילה אותך בספק...
המילים, נהפכו לדבר מיותר. המלחמה התנהלה בין הזקיפות שלו לבין
הדמעות שלי. ובזמנים כגון אלו נחשפת בפניי העובדה שאפילו דמעות
כבר כמעט ואיבדו מחשיבותן. ובזמנים כגון אלו גיליתי כל פעם
מחדש עד כמה אפשר להיות חסרת אונים.
לרוב, סיפורים עצובים אינם מתקבלים בברכה. זה מעמיד אותנו במצב
לא נוח. הרבה יותר קל לנו להזדהות עם לחן מלודי מאשר עם צירוף
מילים שיוצר סיטואציה כואבת, מציאותית. הרבה יותר קל לנו לא
להאמין מאשר להודות שאורח חיינו משובש קצת יותר מפחות. ובין
ההכחשה להדחקה אנחנו משכנעים את עצמנו שהרבה יותר קל וחיוני זה
לשתוק. או שזו לפחות הייתה הדרך האופטימלית ביותר שמצאתי לנכון
כל פעם שהפחדים צפו על פני השטח. ואכן, גם אני, ניחנתי
באסטרטגיות דפוקות, והודתי רק בפניי הספרים שלי שאני לא מצליחה
להתמודד עם זה לבד... ואחרי חשיפת העובדות בפניי ציבור מכריי,
נוכחתי לדעת שכן, אני אכן לבד. אבסורד לגלות שהאנשים שאהבו
אותך בכל נפשם, ותמיד תמיד היו וכמובן שיהיו לצידך, מפנים לך
את גבם ומצפים שתפנה את הלחי השניה בכדי שיוכלו לסתור לך גם
בזאת. ואז הם שואלים "האומנם?" ופוקחים את עיניי העגל שלהם
בתקווה לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע, ונדהמים לגלות שהעולם
אינו המקום היפה והטוב שבו הם היו בטוחים בתמימות חולנית שהם
חיים.
לא מזמן אמרו לי שהחטא היחיד שלי היה היותי ילדה... ובניסיונות
כושלים לנחם הם מסבירים לי שלא היה בכוחי לעשות יותר. ואז אני
פוקחת את עיניי העגל שלי ושואלת בתמיהה "האומנם?!"...
אושו אמר שלזמנים של צער גדול יש פוטנציאל להשתנות לעוצמה. אבל
כשאתה מגיע לנקודה בה אתה מרגיש שאינך משלם רק על חטאייך כי אם
גם על חטאיו, זה נהפך לאשמה...
ומי שאמר שלשקר אין רגליים, הטעה אותי ובגדול. לא רק רגליים
הוא גם רץ במהירות מטורפת הבנזונה!
אינני קדושה מעונה. ואני אפילו לא קרובה ליפת נפש. אבל תהרגו
אותי כשאני מצפה מבנאדם משכיל להבין מילה בת הברה אחת עלובה
מבלי להיזכר בכיתה ו' שהולכנו שולל אחרי הנאיביות ושרנו "כשאת
אומרת לא, למה את מתכוונת?!".
וזה לא שנותר הרבה מה לעשות אחרי הלא שמשום מה נשמע יותר מזמין
מכן, כי מסתבר שאפילו איזור חלציו מתאושש מבעיטות זועמות דיי
מהר.
וכמה כבר אפשר לפגוע בידיד הכי טוב שלך, שנהפך בין ליל לאוייב
הכי גדול שלך...?
וכיצד כבר אפשר להכפיש את שם הג'נטלמן שמעולם לא משקר...?
אבל בשלב מסויים, גם הסליחות נהיות מייאשות והמהלך הבא נהיה
צפוי, ולאט לאט למדתי איך לשנוא עד עמקיי נשמתי את הכוכבים
שהיו מקלט לצעקות שלי....
מצחיק איך עולם שלם יכול להתהפך מבלי לחשוב בכלל. ומצחיק עד
כמה מטעה ליווי פשוט עד לפתח הבית בכדי שחס ושלום לא יקרה לך
משהו בדרך יכול להיות.
מכתב עלוב על דף מחברת משובץ שהתחנן לסליחה ולהזדמנות נוספת,
סיים חד משמעית את הכחשתו בפניי האומה, ואומנם החזיר לי את
מעמדי כבנאדם האמין, אך הוא אינו החזיר לי את השפיות של 6
החודשים האחרונים, או את האנשים שמכורח הנסיבות כבר לא יכולתי
להביט בעינייהם...
אני לא מרחמת על עצמי, אני גם לא רואה כל סיבה לשקוע ברחמים.
4 וחצי שנים אחרי. עזבו אותכם מטראומה. בינינו, דווקא יצאתי
בסדר מכל הסיפור, עד כמה שאפשר לפחות. אפילו הסתכלתי לו
בעיניים ואמרתי לו שסלחתי.
פשוט לפעמים, יש דברים שקשה לא לזכור...

(פרק מתוך...)