את יודעת מה שאת.
את זיון של חרטה.
אני מזיין אותך (מזיין מתוקה. לא שוכב או אוהב. מזיין. ואני
מזיין אותך ולא את אותי כמו שאת שמה לב בטח.).
וזה יכול להיות פיצוץ. וזה יכול להיות מדהים ואני יכול לצרוח
עד השמיים.
אבל מתוקתי, את עדיין זיון של חרטה.
משהו שאני מצטער עליו עכשיו, ואצטער עליו אחר כך.
זיון שכזה שבקושי מספרים עליו לחברה. :"אה, מה שמעתי, זיינת את
ההיא?", "כן לא יודע מה קרה לי".
והסיבות לזה יכולות להיות רבות.
אני סתם חם עלייך.
אני מסטול, שתוי, שיכור, בודד.
נגעת בי בחושניות (חזרה לסיבה א')
יש סרט כחול בטלוויזיה ואת כיבית את האור.
לא יודע.
מה שאני כן יודע זה גם שלא אכפת לי ממך יותר מדי.
אני לא ארד לך, אני לא אלטף אותך כמו את אלה שאני לא
מתחרט עליהן, אני אפילו אטפח על שומנייך קלות.
מה שכן, את תרדי לי, את כן תלטפי אותי, ותעיזי לטפוח לי על
שומני
הרזים.
אני שוב מצטער יקירתי. אך את עדיין זיון של חרטה.
ואני?
אני סתם טמבל שחושב שהוא לא.