היה היה אדם בשם סטפן שתיים. הוא התהלך לו עם תרמיל ועם מקל
כשתלתל בלונדיני מתנופף לו ברוח החמימה של הדמדומים הבאה
מההרים וחושפת את פדחתו הטרייה. שעת הדמדומים קסמה לו, לסטפן,
ועם תחילת מסעו כבר הרגיש שהיא מיסטית במידה כזו שמשרה עליו
רוגע, עוצמת בקלילות את עיניו מחצית המרחק ונותנת בו תקווה
וחזון ליום הבא.
הוא הביט אל ההרים האדומים, שזה עתה נוספה להם פסגה אדמדמה גם
היא של ענני שעה זו הטובלים בים הולך ומחשיך שהוא הרקיע שממעל.
בראותו את המראה חשב על תקליט ישן שלו האזין בצעירותו. אותו
תקליט גרם לו להרגיש קור ובדידות באותם ימים, שלא כמו הרוח
החמימה ותחושת הרוגע והשינה הקריבה שחיפו במעט על בדידותו
האמיתית באותו מסע.
הוא המשיך צועד אל עבר ההרים, כשגב ידו מסיתה את אותו תלתל
סורר , וכף אותה יד מסתירה את אור השמש. זו נראתה כה גדולה, אך
חולשתה ועייפותה ניכרו בה עוד יותר בשעה זו של היממה, כאילו
התאמצה לגדול ולגדול משך אותו יום עד שכבר לא יכלה שכן אזלו
כוחותיה, ורגע לפני שעמדה להתפוצץ מחמת גודלה - וויתרה ובשארית
כוחותיה נסוגה לאחור.
כאשר אדם הולך במדבר, הנוף הנשקף אל מול עיניו מדהים בגדולתו,
עוצמתו ופשטותו - כאשר זו האחרונה גם נראית לעיניו כתמונה
חוזרת, דז'ה וו שאיננו חדל, הליכה במקום העלולה להוציא אותו
מדעתו. אך לא את סטפן - הוא כלל לא חשב על הנוף פרט לאותן שעות
דמדומים מרהיבות. במקום זאת מוחו עבד בשצף קצף של מכונת קיטור
תעשייתית אימתנית מסוף המאה ה- 19 , רוקח מזימות ותכניות, בונה
אסטרטגיות ונותן לחזונו להבשיל ולהתעצם, ומנסה להגיע למסקנות
מרחיקות לכת. הרי הוא החזון שבשמו יצא למסעו מלכתחילה.
אחרי הליכה משמימה זו (בעיני אחדים), הגיע סטפן למקום רחב
ידיים - מישור שממנו ההרים נראו רק מעבר לאופק. הוא עמד שם שעה
קלה, בוחן את סביבתו בסקרנות ובעיניו בוהק של נחישות וחיוך קטן
מתחת לזיפים הגסים שלא גילח כבר ימים מספר.
הוא הבחין בה מעבר לתל עפר שהפריע לדרכו - אלומת אור שאיש לא
היה מבחין בה באמצע הכרך הגדול באותה שעה בדיוק, אך כאן היא
הייתה עולם ומלואו - חיים.
הוא התקדם לעבר האלומה שהלכה וגדלה אל מול עיניו, קיבלה את
צורתה העגמומית ומלאת האבק והטחב אך מילאה את לבו בתקווה
ובהרגשה של שותפות גורל עם אותו אדם שחי שם, טרם שכלל ראה אותו
או אפילו ידע שהוא אכן קיים, אך לא מטרים מספר יעצרו בעד האדם
שעזב הכל לטובת מסע בעקבות האינסטינקט.
הוא התקרב וראה שזהו צריף רעוע ומאחוריו מספר בתי עץ ישנים
שנראו יחד כמו רחוב בעיירת רפאים. אך האור שראה ובעקבותיו הלך
- הוא שהבטיח לו כי אכן חי שם אדם.
המשך יבוא? |
