"מגדל רמון, ציפור אחד - אחד, מבקש רשות להסיע".
"ציפור אחד - אחד, מגדל רמון, רשות ניתנת".
כרגיל, ככה פתחתי את הבוקר הנורא ההוא. יושב בתוך מטוס הברק
החד מושבי הלוהט שלי, ומחכה לטכנאי שיתן רשות להתניע כדי
שמערכת המיזוג תוכל להתחיל לפעול. הצדעה לטכנאים, והקמת קשר עם
המגדל.
"אז מה חדש איתך?" המשכתי את שיחת הבוקר, כמו כל זוג חברים
לעבודה, שהתחלתי בחדר התדריך עם מספר שתיים הקבוע שלי, יוסי.
"שום דבר. הילד עדיין לא מוכן לישון בלילה, אם לא היתי יודע
שאני חייב לישון 6 שעות בלילה כדי שיתנו לי לצאת איתך, היתי
פשוט נשאר ער". חייכתי.
"מגדל רמון, ציפור אחד - אחד, מבקש רשות לעלות למסלול"
"ציפור אחד - אחד,  כרגיל, איך אני יכול לסרב לך..."
בדיקות אחרונות לפני המראה, אין נורות מיותרות שדולקות,
והמראה. הפרוצדורה המוכרת והכל-כך אוטומטית של יצירת קשר עם
הבקר המסכן בבקרה דרום, שכנראה לא ישן כל הלילה.
מסתכל על ברך שמאל, בכיס השקוף של הג'י - סוט,  בודק שוב למה
קמתי כל-כך מוקדם. נו, כרגיל, חשבתי,  "פטרול", - הגדרה משעממת
למשהו עוד יותר משעמם. אבל מי יודע, אולי דוקא הפעם, אחרי 20
שנה שגבולות האויר שקטים יקרה משהו... "עם המזל שלי, זה בטח
יכול לקרות" אני חושב לעצמי ומחייך.
טסנו מערבה. לכיוון הגבול עם מצרים.
אחרי 25 דקות שמענו: "ציפור אחד - אחד, בקרה דרום, מטוס בלתי
מזוהה מתקרב מכיוון 080". דרך לא אופטימית במיוחד להתעורר
מהירהורים.
"יוסי, תוודא שהמסטר ארם על נצור" הזכרתי לו. ידעתי שהבחור קצת
חמום מוח...
"נו, ברור, אתה לא מכיר אותי?, אני הרי מלך הבטיחות" אמר וצחק.

הסתכלתי על מטוס הברק מאחורי. ידעתי בידיוק איפה הוא יהיה...
הכרנו כל-כך טוב, שהיה בינינו איזה מין סוג של טלפתיה.
את יוסי פגשתי לראשונה בגיבוש לקורס. הינו שני אנשים כל-כך
שונים, הוא חילוני, אני דתי. אני מושבניק, הוא עירוניסט צפוני,
אנשים שלכאורה אין ביניהם שום דבר משותף, עד כדי כך שיש אנשים
שעד היום לא מבינים מה הקשר בינינו, ומתפלאים על זה כל פעם
מחדש. אומנם הגיבוש היה בסביבות פסח, אבל באמצע הלילה, ירד
עלינו גשם. יוסי ואני הינו באותו אוהל, רק שמעל המיטה של יוסי
היה חור באהל. לא חוויה נעימה במיוחד. אז הזמנתי אותו לקרב את
המיטה שלו לשלי. וככה התחלנו לדבר.
שמחנו כשהתבשרנו שעברנו את הגיבוש, וניפגש בסוף השנה בקורס
טיס. את השנתיים המפרכות של הקורס, העברנו יחד. וכשרצו להעביר
אותי לנווטים, יוסי, בחוצפתו הידועה, ניגש למפקד ו"ביקש על
נפשי". נשארתי במגמת קרב.
בקצה הMFD שמאל, יכולתי לראות נקודה בהירה מופיעה.
"בקרה דרום, ציפור אחד - אחד, אני קולט אותו במכ"ם, הוא טס ישר
לכיוון שטח המדינה"
"ציפור אחד - אחד, בקרה דרום, אין, אני חוזר, אין אישור לפתוח
באש. התקרב למטוס עד טווח של עשרה מייל, אני שולח לך 4 בזים
כגיבוי"
"קיבלתי, תודה"
התקרבנו לאט. אני והמטוס הזר טסנו משני צידי הגבול הישראלי
מצרי.
חלפו עשר דקות.
"ציפור אחד - אחד, הד אחד - אחד, אני כחמישה מייל מאחוריך,
לפקודתך"
מהירים הבזים האלו חשבתי בחיוך. מהר מאוד ירד לי החיוך
מהפנים.
"שבור, טיל! שעה שלוש!"
אינסטנקטיבית, כששמעתו את קולו של יוסי, שברתי, והפנתי את הראש
לכיוון ממנו נראה הטיל לאחרונה.  הRWR שלי התחיל לצייץ לי
באוזניות.
"ציפור אחד - אחד, בקרה דרום, שישה פלאנקרים מתקרבים ממערב לך,
יש אישור לפתוח באש, בהצלחה".
"ציפור אחד - שתיים, הד אחד, מסטר ארם לאון!"
"קיבלתי" ענו אוטומטית כולם.
מסך המכ"ם התחיל להתמלא בבליפים. "יוסי, תעלה למעלה, תחפה עלי,
אני נכנס בשמאלי ביותר" סיכמתי עם מספר שתיים שלי. נקישת
המיקרופון הספיקה לי לאישור. נתתי לסידווינדר שלי להתחיל לחפש.
כמעט מידית הוא מצא לו מטרה והתחיל להשמיע את הטרטור המוזר
שלו. חיכיתי לצפצוף.
"רגע, רגע... עוד שניה וזה יהיה בטווח" חשבתי בחריקת שיניים.
פיקל. דממה לחלקיק שניה, ועשן משתחרר מצד שמאל שלי.
"ציפור אחד - אחד, שועל 2"
פיצוץ.
"הוא התפוצץ, נראה מצנח" דיווחתי.
הקשר התחיל להתמלא בבליל קולות. עוד מטוסים מוזנקים. חברי מבנה
הבזים נלחמים על חייהם, והבקר מנסה להשליט סדר.
קריאה בקשר משתיקה את כולם: "יורים עלי, יורים עלי! נפגעתי!".

"תפלוט! תפלוט!" צעקתי במלוא הגרון.
"הד אחד - שלוש, שועל 3", "הד אחד - ארבע, שועל 2" חזרו ונשמעו
הקולות מיד.
מערכת האתראה של המטוס פולטת קולות איומים. טיל לכיווני.
שבירה, ופליטת מוץ.
"אחד הופל!"
"עוד אחד הופל"
"נפגעתי!" "חזור לבסיס מיד!" קיבל בתגובה הד אחד - שתיים.
"עוד שלושה, לעשות מאמץ אחרון!" נשמעה צעקה בקשר.
פתאום ראיתי כמה שובלי נותבים מצד ימין. יורים עלי. בלי לחשוב
בכלל ביצעתי "תן לו לחלוף" - גלגול חבית שמאלה, והאטה של
המהירות. התמקמתי לו על השש. צרור קצר, מספיק. חלפתי מעט מעל
השברים.
"יש!" נפלט מפי צרחת הקלה "הפלתי עוד אחד!"
"הד אחד - אחד, שועל 2", "הפלה".
"הד אחד - שלוש, שועל 2", "הפלה נוספת".
כל העסק הזה לקח שלוש וחצי דקות, התברר לאחר מעשה.
"כל המטוסים, בקרה דרום, אין יותר מטרות. מבנים ציפור אחד והד
אחד לחזור לבסיס. מבנים מלאך שומר אחד ושתיים להשאר לפטרול"
חיפשתי את יוסי. כשהוא לא ענה בקשר, ולא הצטרף אלי למבנה
הבנתי. יוסי הוא האבדה היחידה לכוחותינו במפגש אוירי קצרצר זה.
שאלתי: "מישהו ראה מצנח אחרי הצעקה של נפגעתי?". "לא" היו
התשובות הזהות מכולם.
חשבתי איך לבשר את זה לרותי, אישתו. הם התחתנו רק לפני שנה
וחצי, וכבר כל ה"שיכון משפחות" הכיר אותם. איזה זוג מצויין הם
היו.
נחתתי. לא עשיתי את הבז המסורתי מעל הבסיס, למרות שהיו לי שני
הפלות, מה שלא קרה 20 שנה. ירדתי מהמטוס, והלכתי לאיטי לחדר
ההלבשה. ידעתי שצוות החירום של הטייסת, הכולל גם פסיכולוג נמצא
כבר בדרך לביתה של רותי. בכל זאת, התקשרתי הביתה מחדר ההלבשה
לבקש ממיכל אישתי שתיגש גם. כשהיא לא ענתה, הבנתי שהיא כבר שם.
הן היו חברות בלב ובנפש מאז נפגשו לראשונה.
יומיים אחרי זה, רוקנתי את הלוקר שלו כדי למסור את הדברים
לרותי, בכיתי, וכל הטיסת, חברינו הקרובים בכו איתי. הרגשתי שכל
העולם בוכה איתנו.
הלוויה לא היתה - לא היתה גופה. היה טקס צבאי מלא בבסיס,
בנוכחות כל הקודקודים. לאחר זמן, הוחלט לקרוא על שמו את חדר
הכוננות של הבסיס - כולם חשבו שזה מתאים  לקרוא לחדר הכוננות
על שם מי שתמיד היה שם, והיה מוכן לבוא ולטוס, אם אחר לא רוצה.
אחד שהיה בכוננות תמיד, ונפל בנכונותו להגן על אחרים, גם
בגופו.