הברבור בקראו
השחף זועק
והמים מפכפכים לאיטם
אגם של דמעות
אינסוף של טיפות
שבקצב עושות את דרכן.
השמש זוהרת מעבר לרקיע
ואדי הדם מתעבים
בהונות נסחפות בשלוה אל החוף
ונעלמות עם הגלים.
בקתה רעועה מתנדנדת על מזח
צמחים מטפסים על קירות.
ורידים כאצות
הכאב שבטבע
והרצפות מונחות מרוסקות.
"אבא" שאל
אך לא נענה
וישב מתוך כעס על בוץ.
עוד לא בן 7
אבל יודע יפה
שאבא צריך לענות.
הגדה מרופדת בטחב ירוק
ושיער מוכתם ארגמן.
"אבא" שוב לחש הילד
"אני חולה וזקוק לתרופה"
הוא הפנה את עיניו לכיוון הרקיע
בתקווה ששם התשובה.
דמעותיו נקברו בבוץ
וכך גם דמו ואביו.
הוא הפנה את ראשו
טמן את ידיו
ואל השמש למעלה הפטיר:
"איפה אבי, זה שאהבתי
זה שטיפל בי נאמן ומסור
איפה אבי, עליו הסתכלתי
במבט כה אפל וחמור"
השמש סרה
כוסתה בענן
אך דבר לא נתנה בתשובה.
שום צער לא חש
הילד הקט
שעבורו היא תמיד דוממה.
הברבור ששחה
והשחף שעט
ותפס דגיגון בשיניו
יתום ובודד, מכוסה הוא בדם
אותו דם, אך לא מגופו.
והאגם המוכתם, נסחף ושוטף
סוחף את הגוף לאיטו.
והטיפות צנחו, בזאת אחר זאת
קרות ומרירות כמקורן
בשטף איטי, אך עם זאת קצוב
מעלות את מפלס המעיין.