"צחקו עליך כשהיית קטנה?".
"לא".
"אז את לא תביני בחיים שלך למה אני מתכוון".
יום אחד כשהייתי קטן, ואנשים עדיין חשבו שאני חמוד, בערך בגיל
3 רצתי לאימא שלי בבכי מטורף, בכיתי רוב אותו היום (לפחות עד
כמה שזכור לי). באותו טירוף חושים של בכי רצתי לאימא שלי, היא
שאלה אותי מה קרה, אבל לא עניתי, רק בכיתי, אז היא חיבקה אותי
וליטפה לי את השיער עד שנרגעתי.
כשנרגעתי, היא שאלה אותי מה קרה? אז אמרתי לה שהילדים האחרים
מציקים לי. אז היא אמרה לי: "הם מציקים לך כי אתה מיוחד, וממך
יצא משהו".
המשפט הזה החזיק אותי עד בערך כיתה ז', כששמתי לב שלילדים
האחרים יש ציון הרבה יותר טוב משלי, התחלתי לפקפק, אז התדרדרתי
לשטויות קטנוניות כמו לבוש. כשהגעתי למסקנה שהשקעה בלבוש זה
קטנוניות נטו, אז לבשתי רק מה שנוח לי, כשכבר שכחתי את הסיבה
המקורית ללבישת המדים המיוחדים.
פתאום נזכרתי בסיבה, אז התחלתי לחכם את עצמי בכל מני נושאים.
גיליתי שאני לא הכי טוב בשום דבר.
עד הפרוייקט גמר שלי באומנות, זה משהו שאף אחד לא עשה לפני. אף
אחד.
העתיד שלי מטריד אותי, כי זה הדבר הראשון שרק אני עשיתי מאז
ומעולם.
רק אני. |