אני רוצה לספר לך סיפור ואני מקווה שתצליח 'להתחבר' אליו.
זה סיפור  שלא קרה לפני שנים רבות וגם לא במקום רחוק. זה סיפור
על ה'משפחות הכי טובות', או יותר נכון על הנערים והנערות שבהן.
אותם ילדים שנהנו מהחיים באופן כללי, בלי לעשות משהו מיוחד.
לילה אחד, אחד מהחבר'ה האלה אומר משפט שרבים אח"כ אמרו שהיה
כנחליאלי לפני הגשם. אותו בחור תמיד היה מהפרועים מהחבורה, אחד
כזה שאמרו עליו הוא יכול להגיע הכי רחוק, אילו רק היה משקיע
מעצמו פחות בניסיון להגדרה עצמית ויותר בעצמו. הוא עדיין היה
מבני הטובים ואף אחד לא היה מאמין לנזק שהוא עלול לחולל, אבל
בכל זאת הוא שאל את אותם בנים של משפחות טובות, באותו לילה של
קהות חושים, באותה שעה שתחושת האחריות לא פשתה בהם, אם "למישהו
בא לעמוד על קצה צוק?".
אם רגע לפני כל אחד צחק מהבדיחות של עצמו, כל אחד הקשיב לחבר
שישב קרוב לו או הסתכל לתוך עיניה של הנערה היפה שישבה לפניו,
עכשיו כולם הסתכלו עליו. עכשיו אף אחד לא צחק. היו שעיניהם
נפערו בתדהמה והיו שגבותיהם הורמו בסקרנות. "כאילו, הצוק? באמת
על קצה צוק"? הם שאלו, מנסים לעכל, לשמוע את המילים האסורות
האלה שוב.
זה לא בסדר. זה אסור. זה מסוכן. זה משמעות החיים, לא? באותו
הלילה, שחילק לכולם את החיים ל'לפני' ו'אחרי', לא כולם עמדו על
קצה הצוק. לאותו בחור ראשון, הצטרפו עוד שני בחורים ובחורה. כל
השאר עמדו בצד והסתכלו עליהם. אף אחד לא הלך הביתה. אותם
הארבעה, עמדו על פי תהום, צורחים בשכרון חושים, מרגישים את
הרוח המנשבת דרך שיערם ואת הגובה מחלחל לעצביהם. לבסוף, אחרי
שהגיעו לשיא, נשכבו על האדמה, רגליהם תלויות מהמדף. וכל האחרים
עומדים בצד, מתלחששים- מקנאים.
בפעם הבאה שהם הלכו לקצה הצוק, הצטרפו אליהם עוד שני זוגות
ומהר מאד זה נהפך ל'טרנד' שכשיוצאים לבלות, יש כמה שהולכים
לעמוד על קצה הצוק.
עכשיו אני רוצה לספר על אחד מאותם בני טובים. אחד שלא התקרב
לצוק. למעשה, הוא לא התקרב להרבה מאד דברים בחיים. אבל עדיין
הוא מסתובב עם החבר'ה ועם שלל תגיות כמו 'זהיר', 'פחדן' או
'חנון'. "בצוק יש רוחות ... הקרקע לא יציבה בקצה הצוק ... ואם
פתאום חוטפים סחרחורת", והם עונים לו "מה אתה יודע? ניסית? יש
לך מושג בכלל על מה אתה מדבר?". ולא. אין לו. אבל לו זה לא
משנה. הוא רק עומד בצד ומסתכל על החברים שלו צורחים מרוב אושר
על קצה הצוק, מרגיש חרא. לא בגלל שהם נהנים והוא לא. בגלל שהוא
רואה והם לא.
"זה פשוט לא כיף בלי זה ... זה לא שאנחנו קופצים מהצוק או
משהו" הם אומרים לעצמם. לאימא הם לא מספרים- "מה... היא פשוט
תהרוג אותי... או שסתם תמות".
עד פה הכול טוב, לא? לא קרה שום דבר מיוחד, אף אחד לא מת, אף
אחת לא נכנסה להיריון. כיף תמים, לא?
פעם, מסמר הערב היה ללכת לצוק- "נפגשים הערב?" "כן, מה אתה
אומר... נלך לצוק" "כן בטח, למה לא" "כן... כאילו יש משהו יותר
לעשות". אחר כך כבר היו חבר'ה שלפני המסיבה היו הולכים 'לתפוס
את הראש המתאים' (או לשחרר אותו, או איך שקוראים לזה) על הצוק.
ולפעמים, כשההורים לא היו, היו גם מסיבות על קצה הצוק ממש-
"איזה מסיבה שיגעון.. שאנטי שלא מן העולם הזה". ואני לא יודע
בדיוק מתי, אבל מתישהו במהלך הדרך זה הפסיק להיות רק קטע של
מסיבות וקטע של חבר'ה. כשאחת הייתה צריכה קצת להירגע לפני
המבחן, או כשאחד רצה להיות קצת לבד אחרי שהחברה שלו זרקה אותו.
הצוק נהיה למקום קצת אישי קצת חברתי, אבל בהחלט למקום של
צעירים וכמו שאותו בחור פחדן חשב- למקום של אנשים שלא איכפת
להם מעצמם.
אז לפעמים מישהו עף ברוח ולפעמים הקרקע קורסת מתחת לרגליך.
כמעט תמיד זה לבד, כשאף אחד לא יכול לעזור לך. ואותו בחור
פחדן- שלו זה באמת לעולם לא יקרה- הוא רק חושב "למה אני רואה
והם לא? באמת לא אכפת להם?".