סוף הקיץ
אני רואה בסוף הקיץ, כסוף של עידן אחד,
עידן שהיה ונגמר- וטוב שנגמר.
הקיץ הזה היה הקיץ הגדול של חיי, הטוב של חיי,
ומלמד הלקחים הכי כבד, והכי משמעותי בחיי.
מי היה מתאר לעצמו, שבתחילתו של קיץ זה, אתאהב בחבר הכי טוב
שלי,
ומי היה מתאר לעצמו שבמקום לנתק קשרים, אקשור לי עוד קשים
רבים-
וטובים מהקודמים.
אני פתאום רואה הכל לראשונה- אני רואה אנשים,
אנשים שלא חלמתי לדבר איתם. אנשים שנראו לי בתחילה- קדושים,
מעלי, מתנשאים... אנשים שלא היה לי קשר קטן אליהם,
אנשים כאלה, שיוצאים איתי, ואני מוצאת את האנשים האלה,
מנהלים איתי שיחות נפש עמוקות בטלפון, חיוכים, צחוקים.
אני "אחת מהחבר'ה".
מי היה מאמין, שבדיוק 4 שנים לאחר יציאתי מבית הספר היסודי,
כמות החברים שלי תשתנה בצורה כל כך דרסטית.
מהילדה התמימה שאף פעם לא ראתה, עשתה, דיברה על כלום,
הילדה שבלחץ הצליחה להשיג שלוש חברות, שרק אחת מהן שמרה איתה
על קשר,
והפכה להיות החברה הכי טובה שלה, החברה שהיא מתחילה להזניח,
אל הילדה שנמצאת במרכז העניינים, המעורבת, המתוסבכת, הילדה
האהובה,
הילדה שמסתובבת עם ה"קדושים" של הדור שלנו.
זה לא שהם בדיוק "הקדושים", הם הטובים מביניהם,
הם נדיבים, ונחמדים, ולא שופטים אותי, הם מעריצים אותי באותה
מידה שאני אותם,
ואוהבים אותי, בלי להכיר אותי, דבר שמוביל להיכרות עמוקה.
הם אוסף של מלאכים, נסיכות, נסיכים, ויד ימינו של המלך.
ויש להם את הדרך הזאת, לגרום לי להרגיש שאני המלכה, והם
לשירותי,
ואז באותה המטבע, הם המלכים שלי, ואני ליצן החצר.
פתאום לראשונה, אנשים ששאלתי את עצמי אם לגשת אליהם או לא,
ניגשים אלי, יוזמים איתי שיחות, נהיים יד ימיני. הם עושים את
הצעד הראשון.
עוזרים לאגו שלי לטפס לשחקים- וזאת הרגשה טובה.
לראשונה, כשדבר קורה, אני לא צריכה לספר לאחרים על זה,
לקבל את הרחמים שלהם.
הם יודעים על זה עוד לפני, הם חשים את זה, הם מריחים את זה
באוויר,
והם מקדימים אותי בעשרות צעדים, ועומדים שם לתפוס אותי,
בדיוק בשנייה שאני נופלת. ואני נופלת הרבה.
יש לי כמה חברים הכי טובים, והפעם אפשר להרגיש את ה"טוב"
שבהגדרה:
"חברים הכי טובים!"
יש לי את שני הבנים היפים שלי... אחד מהם נסע ממני,
אבל אנחנו כל כך קשורים, בדם, בנפש, בהכל, שאני מרגישה כאילו
הוא צופה בי,
בכל דבר שאני אומרת, עושה או מרגישה. אני ממש מתגעגעת,
ורק נתלית במחשבות, עד שהוא יחזור,
והשני, שאני כל כך אוהבת, והתאהבתי בו, ומאוהבת בו.
הוא גורם לי להרגיש שאני הכל, מלכת העולם.
אני אוהבת שהוא עוזר לי לקום, לאחר שנפלתי,
ושהוא עוזר לי ליפול כשמגיע הרגע שצריך ליפול,
ולא ממש מפריע לי, שהוא לא מרגיש מה שאני מרגישה כלפיו,
העיקר שהוא שם בשבילי, ועוזר לי להיות אני, לבנות אותי,
הוא חלק ממני.
בדיוק כמו שכל האחרים הם חלק גדול ממני.
הקיץ הזה- אני לא אשכח אותו לעולם,
קיץ, שכמו פאזל, מורכב מימים שלמים, שעות, דקות שניות רצופות,
של חברים. אהבה טהורה של חברים!
לכן קיץ זה הוא סוף של תקופה. תקופת הלימוד שלי: מה היא חברות
אמיתית,
ולמה שווה לי לחזור כל פעם שאני עוזבת,
גופנית, נפשית או רוחנית, או רק בתפיסה הכללית.
וזוהי תחילתו של עידן חדש. עידן שבו אני שונה, אני חדשה,
אני- זאת אני שכולם אוהבים. לא אותה אחת מלפני 4 שנים!
זהו העידן היפה ביותר של הדור שלנו, כמו פעם,
עם מלאכים, נסיכות, נסיכים, מלכים ומלכות, ויד ימינם לידם!