לפעמים כשאני חותכת את עצמי, אני מגיעה לרמות ותחושות כמעט
אורגזמטיות. תחושות שרק מי שחתך את עצמו פעם יוכל להבין.

ההנאה המזוכיסטית מהכאב שאת יכולה לגרום לעצמך.
הקווים הדקים של השריטות שהולכים ומאדימים.
החיוך הנפלא שמתפשט על פנייך כשאת רואה את הדם נוזל ומתפשט.
תחושת השריפה שמתעוררת בחתכים כמה דקות אחרי שאת מבצעת אותם,
ומשלחת עקצוצי התרגשות בכל גופך.

אבל אני תמיד נמצאת רק על סף האורגזמה של החתכים. אף פעם לא
באמת מגיעה אלייה.
אף פעם עוד לא הייתי מסוגלת לבצע את אותו חתך אמיתי, שיעניק לי
אותה, ותמיד אני מוצאת את עצמי, שוב, שוכבת מתוסכלת במיטה או
באמבטיה.

אולי אני צריכה לחתוך עמוק יותר, אולי זה זו תחושה שאי אפשר
לחוות בלי לבצע את החתך האחרון, הסופני, ואולי, אולי אני סתם
נימפומנית.