היתה יכולה למות לי. למות לעולם. לעולם הזה , שהאדם יצר בשביל
שיוכל לומר אחרי שהיתה מתה לי, שזה היה רצון האל. יופי לו. אבל
אחרי שיחת טלפון אחת , מקפיאה (של מי היה יכול להיות הקול בצד
השני?), לא הייתי מצליחה יותר לנשום. לפעמים נדמה לי שזו חוצפה
להמשיך ולנשום, כאילו כלום לא קרה.
איך הייתי אומרת שבכיתי כי בכתה, איך הייתי מתנצלת שלא הצלחתי
להגיד כלום באותו יום כי הלב כמעט התפוצץ לי בחזה מרב אהבה,
והתרגשות ועצב ושמחה?

                                         

היתה יכולה למות לה, ככה לבד, באמצע כביש מלוח, בלי אף פעם
לדעת , להבין עברית (וצריכה להמנע מפואטיות יתרה. צריכה להיות
מסוגלת לתרגם לה, לתרגם לי.) . והייתי הולכת לי לאיבוד, ולא
מוצאת אף פעם את החור שחסר לי. ולפעמים צריכה מגדל בבל בשביל
להסביר, בכדי להרגיש. יופי לי. מגדלי בבל הם לא מצרך מצוי
בעולם שהאדם יצר בשביל להאשים אלוהים אחד בכל הדפקטים שלו.

                                     

ומה היה נשאר לי ממנה בפנים אם היתה מתה לי? (חוץ מכל מה שאני
בזכותה - כי כשאסור לנשום, מה שאני לי ועם עצמי, בכלל לא
נחשב). היה נשאר לי הבכי והחור שחסר לי ועוד חור אחד שהיה
מצטרף לאוסף של אלה שדווקא יש לי בשפע. יופי לו. ואותו אל ,
שמסכן, מרחף מעלינו בלי להבין מה בכלל רוצים ממנו, ומה משמעות
קיומו בעולם שהמצאנו לנו כאן, ממוחינו הקודח, היה מפסיק לבכות,
ונושם.






9.5.2003  יש ימים בהם נולדים וימים למות.