...דימדומים ישקו לברכה ערפל
פוסע בשביל הוא, לא אדם ולא אל
ניצוץ של מתכת ומיתר על כתף,
קשת שבורה ופיגיון מטפטף
צועד הוא בשביל, אדומים עקבותיו
התקווה והאור ניטשו מעיניו
צלקות שותתות ועיניים חולמות,
פנים מעונות באדום מוכתמות
הולך הוא בשביל שאיננו נגמר,
נפשו רק זועקת אל השקט המר
אל מקום לא ידוע פניו מועדות,
אך הדם מטפטף ורגליו מועדות
עבר והווה חולפים על פניו
ראיית הנולד אך סימאה את עיניו...
הוא שמע את המוות מזמר בשדות
המגל שקצר מאות אלפי אלומות,
נשמות אומללים שלעולם לא נחים
תשוטטנה לשווא לנצחי נצחים
הוא טעם את דמם של אויבים נשחטים,
הוא זעק לנקמת חבריו המתים,
הוא ראה את האש, את הקץ המיוחל
אך את יד הגורל לערוף לא יכל
הולך הוא בשביל הנמשך ללא סוף
את הלקח המר יודע הוא טוב;
לאויב הנקטל ולחבר שאבד,
בחיים ובמוות צבע הדם הוא אחד.
