השמש בקושי יצאה על הארץ כאשר צפריר, רועד מקור, ירד מהג'יפ
בכניסה למחסום ארז. כמו בכל יום חיכו מעברו השני של השער
עשרות פועלים ערבים, ממתינים כדי להיכנס ולעבוד לפרנסתם.
וכמו בכל יום, צפה צפריר אל שער הכניסה. הוא ראה את רחמים
חברו בועט או סוטר כמבלי משים בערבי שנכנס, גם דחיפות ושאר
השפלות היו מנת חלקו. לצפריר זה מאד הפריע, אך רחמים דווקא
נראה מאד נהנה מכל העניין. הוא וחבריו נהגו לצחוק ולשמוח
לאידו של הפועל המסכן, "מחבל" הם קראו לו. וצפריר, יפה נפש
שכמותו, היה אומר להם בזעם צודק: "בושה וחרפה! מה, הם לא בני
אדם? הוא יכול היה להיות האבא שלך!". חבריו לא ענו לו, הם רק
היו מתלחשים ביניהם ובזים לעיניו המתלחלחות. "כאן כל אחד עושה
מה שבא לו", לחש לו מישהו.
למחרת, שוב עמד צפריר, רועד מקור, והסתכל. הפעם היה זה חברו
טובי שהתעורר עצבני, או שסתם ניצל את העדר מפקדיו. הוא דחף את
הערבי העלוב בגסות והחל לבעוט בו ולהכותו. הערבי נפל על הרצפה
בקול חבטה, כשידיו מגוננות על ראשו.
ואז, לנגד עיניו ממש, ראה צפריר בערבי המוטל על הארץ את אמו.
את שמלתה ראה בחלוקו, ואת המגבת הנופלת מראשה בעת שיצאה
מהמקלחת ראה בכאפייתו המתגוללת בחול. היתה זו אמו שם, שרועה
על האדמה, מתגוננת ומתקפלת, כאשר אביו בועט בה ומפליא בה את
מכותיו. צפריר שמע אותה צועקת נואשות ומקוטעות אל בעלה: "ארז!
די!!!! די!!!!", הוא ראה אותה בוכה, מתגוננת, מקופלת וסובלת.
צפריר לא חשב שהוא יאלץ לראות את המחזה היום יומי הזה, המוכר
לו כך כך, גם בצבא, שם הוא דווקא קיווה לברוח מזה.
צפירה רמה של משאית העירה אותו משרעפיו. צפריר לא שם לב
שדמעותיו זלגו באין מפריע ונמהלו בכוס הקפה, שלא חיממה את
ידיו הרועדות.
כששב והביט אל טובי חברו, הערבי כבר התרחק בצליעה קלה במורד
הרחוב, ואת מקומו תפס אחד אחר.
גם ביום המחרת, כשהביט צפריר אל נועם חברו ממיין את הנכנסים,
שוב בכה על מחסום ארז הפרטי שלו - שוב נהמותיו של חברו נועם
התמזגו בצעקות אביו ארז, שוב צעקותיה של אמו התערבבו עם
קריאות בערבית, ושוב דמעותיו נמסכו בכוס הקפה.


כשהשמש יצאה על הארץ ביום המחרת, צפריר כבר עמד הכן ליד
השערים. הוא פתח אותם בחגיגיות ואמר בעברית ברורה ואיטית:
"בוקר טוב לכולכם, אתם יכולים להיכנס בבקשה". הפועלים הביטו
זה בזה בתימהון, ואחר החלו צועדים פנימה ברגליים קלות אם כי
בעיניים חושדות. מבטיהם הכירו לו תודה.
כששב צפריר אל חבריו, מוקדם מהרגיל, פנו אליו כולם בבליל
קולות ואמרו: "תגיד, אתה דפוק? אתה יודע מה יכול לקרות? אתה
לא מכיר את המחבלים האלה? יש לך מזל שהמפקדים לא נמצאים כאן
יותר מדי..." צפריר רק חייך, הביט בשמש שכבר חיממה קלות
ואמר: "אם ניתן בהם אמון, הם ישיבו לנו אמון. אמרתי לכם,
כולנו בני אדם". חבריו רק הביטו בו והנידו בראשם, "לפחות יש
לנו יותר זמן חופשי", אמרו זה לזה והלכו. לצפריר זה לא הפריע,
היה זה אחד הבקרים היפים בחייו, בלי מכות, בלי צעקות, אפילו
הקפה היה טעים יותר.


ביום שלאחריו, הפועלים כבר חייכו אליו, וחלקם אף ברכוהו לשלום
כשפתח להם את השערים. הם נכנסו ברגליים יותר קלות ובעיניים
פחות חושדות, ומיהרו למקומות עבודתם. צפריר הבחין באחד שפוף
גו, יושב ומהרהר. "היכנס, בבקשה", החווה לו צפריר בידו. הפועל
קם כשחיוך רחב נסוך על פניו, והתקרב. צפריר ראה פתאום בדמותו
את אימו, בתמונה מליל חתונתה, מחייכת את חיוכה המקסים, ומביטה
אל בעלה במבט אוהב. הערבי נע לעברו. צפריר קרן מאושר בשעה
שהמחבל תקע את הסכין בליבו.


-"הוא היה ממש אדם טוב, בטח הוא שמח שם למעלה, בגן עדן",
ניחמו החברים את הוריו של צפריר. אמא של צפריר חייכה חיוך מר.
"כן..." לחשה, במשך כל השיבעה בעלה לא הכה אותה.