אני אמן. זה המקצוע שלי, וכמו כל מקצוע אחר, המקצוע שלי כרוך
ביסורים, רק שהיסורים במקצועות אחרים הם בדרך כלל חלק מהמאמץ
ליצור - מה שלא יהיה הדבר אותו האדם מייצר - ואילו במקצוע שלי,
היסורים הם הם הדבר שאני מייצר.
לשם דוגמא, אם חרש ברזל נכווה מידי פעם כשהוא נוגע בפיסת מתכת
לוהטת, הרי שאני מספר על כוויות שמעולם לא קיבלתי, מתוך תקווה
שאשמע אמין מספיק כדי לגרום לקוראי להרגיש כאילו גם הם חוו את
הכוויה עצמה, ולאחר מכן יפארו את שמי כמי שגרם להם להרגיש ממש
כאילו עורם שלהם נכווה.
שוחחתי פעם עם חרש ברזל אחד, ושאלתי אותו מה הוא חושב על
כוויות. הוא ענה לי, ואני מצטט מזכרון, שכוויות הן "דבר
מחורבן". הוא צודק. אין שום סיבה שבעולם שאדם ירצה לחוות
כוויה, לא כל שכן כוויה שאינה משמשת אותו לדבר וחצי דבר. אך
מסיבה כלשהי, כוויה ספרותית, כזאת שחווים אבל לא מרגישים, היא
כוויה טובה מאוד.
כמובן שלעיתים נאלץ האמן המיוסר לחוות יסורים מסויימים על
בשרו, שכן קשה לדמות את היסורים הללו בדמיון בלבד, מה גם
שהיסורים הם מן הנפוצים, ולכן קשה יותר לשקר לקהל מבלי שרבים
מהם ירגישו בכחש. יסורי אהבה, לדוגמא, הם יסורים אהובים על כל
האמנים למיניהם. יסורי אהבה הם כאלו שאינם מצריכים פגיעה פיזית
כלשהי, ולרוב גם פיננסית - חשבון הבנק המדולדל בין כה וכה של
האמן אינו נפגע כהוא זה. יסורי האהבה, למעשה, הפכו במרוצת הזמן
לנחלתם הבלעדית של האמנים. כלומר, לא רק מי שמגדיר עצמו אמן חש
יסורים שכאלו, שכן מדובר ברגש אנושי למהדרין, אלא שכל מי שחש
ביסורים הללו מיד מרגיש עצמו כאמן, כותב מספר שורות מקוטעות
הנקראות בפיו שירה, ויסורי האהבה נגוזים כלעומת שבאו, או
לעיתים מחמירים והופכים למחשבות התאבדות, שגם הן מוצאות את
דרכן לשירים.
ואם כבר דנו בשירי התאבדות - הרי לכם עוד סוג יסורים שהאמנות
התמקצעה בם. האמן החובבן לרוב אינו מבין את מהות יסורי האמן -
יסורים שאינם נמצאים שם בשל רגש פנימי אמיתי, אלא בעיקר משום
שהאמן צריך ליצור, והיצירה של האמן היא יסורים. אפילו הקומדיות
אינן אלא יסורי האמן המושלכים על דמויות קומיות. אמנים של רגע,
אלו שתוארו לעיל ככותבי שירה בשל יסורים, ולא של מייצרי יסורים
לשם כתיבת שירה, הם גם האמנים המתאבדים. הם אינם מבינים כי
כאשר אמן כותב שיר על הדילמות הקיומיות שלו, הוא אינו חושב על
שאלות של משמעות הקיום בקוסמוס, אלא בדרך כלל על אפשרות הקיום
של גבינת קוטג' במקרר, אפשרות שתהיה מוטלת בספק אם לא יעמוד
בדד-ליין שקבע לו המוציא לאור. אמן אמיתי לעולם לא יתאבד, ואם
כן - הרי שלא יכתוב על כך שירים רגע לפני. מה העניין בכתיבת
שיר על התאבדות אם האמן לא יזכה להרוויח מעט מעות עקב פרסומו?
אבל נחזור אלי. אני, כאמור, אמן. מייצר יסורים ומפיצם להמונים
הפשוטים, מען כי יחלקו אלו ביסורי אלה, אלה ביסורי אלו, וכולם
בכספם הדל עם חשבון הבנק הדל עוד יותר שלי.
יצור היסורים הינו מלאכה קשה. הנה, רק אתמול ראיתי ברחוב נערה
יפת-תואר חולפת על פני. התחלתי מהרהר עד מהרה ביפי תנועתה,
ברגליה החתוליות ובשערה המתנפנף, אך עד כמה שרציתי - לא הצלחתי
לדמיין אותה נאנסת, או סובלת מטראומה כלשהי, כזו שתתאים לשיר
נאה על אודות אותה הנערה. נאלצתי לשרבט כמה שורות על היופי
שנתן אלוהים באישה, והשלכתי את התוצר לסל האשפה. קנאה אינה בין
היסורים האהודים עלי.
אבל בכל זאת, ישנו סיפור אחד שקרה לי לפני שבועות מספר, שסיפק
לי חומר למספיק שירים כדי למלא מקרר שלם בגבינות קוטג', לו רק
ירצה אדם כלשהו לקוראם. גם הסיפור הזה שאתם קוראים זה עתה,
בעצם, הוא פרי אותו סיפור ארור ונפלא.
בחורה אחת, ששמה אינו חשוב לצורך העניין, אך נקרא לה, כדי
שיראה כאילו יש כאן אלוזיה ליצירות אמנות גדולות, פאוסטינה,
פגשה אותי לא מזמן בנסיבות שלא כאן המקום לפרטן. למזלי, באים
לעזרי הטרנדים המינימליסטיים הנוכחיים בספרות, ומאפשרים לי
למצב סיפור שלם במקום לא ברור, בלי לקבוע זמן או הקשר כלשהו.
אם כן, פאוסטינה, בנסיבות לא ברורות, פגשה בי, ומיד נשאה חן
בעיני. כאמן, למדתי כבר לקבע רגשות עזים בכל בחורה נאת מראה,
כשרף היופי שלי יורד תמיד, כדי לאפשר לי להתייסר יותר ויותר,
כי כמה בחורות יפות באמת כבר יצא לי לפגוש במהלך חיי? בוודאי
לא מספיק לכל השירה שעלי לכתוב כדי לעמוד בדד-ליינים הדרקוניים
של המו"ל שלי. אך פאוסטינה, בכל זאת, עמדה בסטנדרטים שהיו
נכונים גם לפני 3 שנים, ואז הרי הייתי ממש בתחילת דרכי.
כמנהגי, העדפתי את יסורי האהבה המרוחקת על פני יסורי האהבה
הנכזבת, שכן הראשונה מבטיחה יסורים לרוב, בעוד שהשניה, רחמנא
ליצלן, מותירה איום מתמיד של מימוש האהבה - ואיתו, אבוי, סוף
למקור פרנסתי העיקרי. כמו רופא שלא יכול להרשות לעצמו לדאוג
שכל הפציינטים שלו ישארו בריאים תמיד - כי הרי ממונו בא לו
ממחלותיהם של מבקריו, כך אני אסור לי ליפול למלכודת של אהבה
אמיתית והדדית, כי עם כל הערגה שיש בי למצב שכזה, בכל זאת יש
לי מחוייבות למקצוע בו בחרתי.
כך קרה שעקבתי אחרי פאוסטינה במשך ימים אחדים, ואף דיברתי איתה
כלאחר-יד מספר פעמים - בטלפון, ברחוב כשנתקלנו זה בזו בטעות,
באינטרנט, כשיצא. באחת הפעמים היא סיפרה לי שהיא יוצאת עם
בחור. התאמצתי להסתיר את שמחתי - הנה הזדמנות לאהבה נכזבת ללא
סיכונים! אתוודה על אהבתי בפניה, מתוך ידיעה שאין סיכוי כי
תשיב לי אותה. עד כה נמנעתי ככלל מסיפורי אהבה נכזבת בדיוק
מסיבה זו - והנה נפתחה בפני כאילו בקסם הזדמנות פז.
אני שיניתי את קולי והחנקתי בכי מדומה. סיפרתי לה כי בדיוק כעת
התכוונתי להציע פגישה בינינו, בה אוכל להתוודות בפניה על אהבתי
המרובה לה. מעבר לקו הטלפון שמעתי אותה מהססת. היא התנצלה,
אמרה שהיא לא ידעה שאלו הכוונות שלי, ובכלל... ביקשתי ממנה
לסיים את השיחה, כדי שאוכל להיות לבד, ועם הנחת השפופרת על
כנה, זינקתי למכוניתי, כדי להגיע לביתה ולעקוב אחריהם בפגישתם.
במוחי כבר נרקם סיפור על אהבה נכזבת שהביאה את הנכזב לרצח
כפול, ורציתי שיהיה ריאליסטי עד כמה שניתן - הכל פרט לרצח
עצמו, כמובן. אני אמן, לא פסיכופט, ואין להקשיב לאלו הטוענים
כי שני אלו היינו הך הם.
לבחור היה זקן צרפתי אדמדם, וחיוך ממזרי. כשהגעתי אליה הביתה,
הם בדיוק ירדו במדרגות, ויכלתי לצלם את פרצופו בדמיוני ולזוכרו
לפרטיו. במיוחד את החיוך. הם נכנסו למכוניתו - ג'יפ יוקרתי -
והחלו לנסוע. הוא לא הדליק אורות. גם אני לא. התחלנו לנסוע,
הוא מקדימה, ואני היישר מאחוריו. שנינו סומים באפילה. הוא
הוביל אותי דרך דרכי עפר שרכבי הקשיש כמעט שנשתנק בהם, ודרך
כבישים שוממים ונטולי תאורה, וכל הזמן הזה - בלי אורות. אני
נחבטתי במהמורות, והוא, ברכב היוקרתי שלו, כאילו נוהג ברחפת.
הם הגיעו לבסוף לפרדס, והוא חנה מתחת לאחד העצים. הרגשתי שמשהו
רע עומד לקרות פה. הייתה לי הרגשה רעה שאני אאלץ להציל אותה
מידיו, ואז - אז ישנה הסכנה שהיא תתאהב בי! מה אעשה אז? אך
מצפוני לא אפשר לי לברוח ולהשאיר אותה לשגיונותיו של האדמדם.
הרכב הגבוה החל מתנדנד במה שנראה כמאבק בתוכו. לפעמים יד נשלחה
החוצה מהחלון הפעור, ואז הוכנסה מיד חזרה. אני יצאתי בקור רוח
מרכבי, שחנה כעשרים מטרים מהג'יפ, ונגשתי לאט לאט אליהם.
בצעדים רועדים התקרבתי לדלת הנהג. החלון המושחר היה סגור -
החלון הפתוח היה בצד השני, עוד סימן לרעה. שלחתי יד יציבה למדי
אל ידית הדלת, ובמשיכה אחת פתחתי אותה. בפנים ראיתי את השטן
ואת פאוסטינה שוכבים זה על זו. ללא ספק היא נהנתה להרגיש את
זנבו האדום, הארוך והלוהט חודר אל תוכה, היא צרחה בהנאה בדיוק
כשפתחתי את הדלת.
ואז שניהם הביטו עלי, עיניו של השטן רשפו, וגם שלה. היא התחילה
לצווח עלי שאני מופרע, והשטן איים שיזמין את המשטרה. הוא דחף
אותי, ואמר לי שצריך לאשפז אותי.
נשמתי לרווחה, וחזרתי לביתי, לכתוב כמה שירים על אהבה נכזבת,
על השטן ובכלל.