זה היה ב 1973, בהסתערות על המוצב המבוצר ההוא, אני ושאול
דוהרים קדימה בתוך הסופה הממוגנת, השמיים בוערים וכוכבי מתכת
נופלים עלינו מכל הכיוונים, אני שומע את האוויר נחתך מסביבנו
במספריים ענקיות ממתכת, וכל פעם זה נראה כאילו הם קצת יותר
מתקרבות, כאילו זה הם שבורחות ואנחנו רק מצמצמים פערים, גלגלי
הרכב נחבטים בגומה ענקית שנפערה באדמה, היד שלי מתכווצת חזק על
ידית הדלת, זה לא היה מוקש ואני נושם לרווחה, רגע אחרי זה
נשמעת שריקה, טיל אר.פי.ג'י חודר אל גוף הרכב, אני מרגיש כאילו
נכנסה בי מטחנת בשר ענקית ישר בכתף, ומאבד את ההכרה.

הפעם הראשונה שאני מרגיש איך זה לא להיות פה ולא להיות שם, רגע
אחד אני עולה מתוך עצמי, רגע אחרי אני נוחת, כל החיים שלי
עוברים לי מול העיניים, ממש כמו בסרט, אני יושב בשורה הראשונה,
בקולנוע משנות ה 60, הכל שחור בקולנוע הזה, מרופד בקטיפה
אצילית, שורות של כיסאות שחורים משובצים על שטיחים עבים, קירות
שנצבעו בשחור עוטפים אותי מכל הכיוונים, כשלכל אורכם, בחיבור
העדין לתקרה, חרוטים חתולים, העיניים של כולם מסתכלות בי, ועל
מקרן גדול אני רואה את עצמי בפעם הראשונה, מוכפל  בעשרות
מונים.

אם ניקח את עצמנו, ונגדיר לרגע, רק לרגע, שאנחנו מרכז החיים,
נסתמך על ההגדרה הזאת ונגדיר שהכל קיים רק ביחס לעצמנו ומסתובב
סביבנו במעגלים, האנשים שאנחנו מכירים בהתחלת חיינו הם בדרך
כלל האנשים שאנחנו אוהבים ראשונים, והם גם בדרך כלל האנשים
שנכנסים למעגלים הקרובים יותר אלינו ומשם והלאה המעגלים הולכים
ומתרחבים, אנחנו, בתור תמצית הקיום, ככל שהמעגל קרוב יותר
אלינו, כוחות המשיכה של הגופים שמסתובבים בו משתלבים אחד בשני
ומתעצמים, מאפשרים סיבובים  מלאים במינימום אנרגיה ומקסימום
פיתוח של משאבים, הכל נבנה סביב המעגל הראשון הזה, המעגל שממלא
אותך ומחייה אותך, ממנו יוצאים ואליו חוזרים, משהו כמו השמש
וכדור הארץ, פיזיקה של אנשים.

אם אני אקח את עצמי, ואגדיר לרגע, רק לרגע, את הכוכב הכי קרוב
שמסתובב סביבי, אני אקרא לו שאול, ואני אספר שאנחנו ביחד מהגן,
שהכרנו כשהגננת הכריחה אותי לשתף אנשים אחרים בצעצועים, שבמקום
לשתף אותו חטפתי לו גם את הצעצועים שלו, ושהוא פשוט הסתכל עלי,
במבט שכבר אז היה לו, מבט של כוכב שתלוי בשמיים של עצמו, שמיים
שאף אחד לא יוכל לקחת, שמיים אחרים. אני אספר שישבתי לידו 12
שנה, שחלקנו שולחן ירוק עם חריטות בכל מיני צבעים, שהתאהבנו
באותה ילדה, שהוא קרא לה אור ואני קראתי לה ספיר, שהצעתי לה
לצאת איתי מאחורי הגב שלו ושהיא הסכימה ושאחר כך לא דיברנו
כמעט עשרה חודשים, שניגנו ביחד בלהקה, שקראנו לה מצב-צבירה,
ושכתבנו ביחד שירים. שהתגייסנו ביחד לחיל ההנדסה ושסיימנו
טירונות ביחד עם עוד אלף כומתות אפורות שנפלו משמיים כחולים,
שהוא התקבל לאוניברסיטת תל אביב באותה השנה שבה נרשמתי אני
ושלמדנו ביחד למבחנים מסכמים, ושכמה ימים לפני סיומה של השנה
הרביעית פרצה המלחמה, ושגם לשם, קיבלנו שנינו ביחד צווים
אדומים.

העיניים שלי ענקיות שם, על המסך ההוא, מטפטפות אל ההכרה,
אפורות כמו ים בחורף, כמו סוף של סיגריה עדינה .
אני עוקב בדריכות אחר ריצוד התמונות, כמו באיזה סרט אימה סוג
זין, באיכות איומה בעריכה של חובבנים, אני עובר במהירות
במסדרונות כחלחלים ואנשים עם מסיכות על הפנים מסתכלים בי,
התמונה נבלעת בתוך דלי של חול ואני רואה את עצמי משחק שם, חופר
גומות גדולות בהרים גבוהים של חול מיצרי, האצבע הקטנה שלי עושה
בהם חורים כי גם הרים גדולים צריכים לנשום, והשמיים צוחקים,
צחוק מתגלגל בשקט, גולה קטנה ושקופה נופלת לרצפה, מתקדמת
לעברי, קרניים דקות של אור נשברות בה, ואני מתכופף להרים,
כשאני מתרומם היא עומדת מולי, אהבת חיי הנצחית, ואני מגיש לה
את הגולה ובעצם מגיש לה את עצמי, מחליט לקרוא לה אור וללכת
אחריה, יוצא מתוך כיתה שקטה לצעקות המפקדים, הזיעה נוטפת ממני
כמו גשם בברזיל, האדמה לחה ומלוכלכת,  הנעליים השחורות של
המפקד דבוקות לי לפנים, אני מנסה להסתכל למעלה והוא דוחף לי את
הראש חזק אל תוך הבוץ, צועק שכולנו אפסים, אני רואה את עצמי
במקלחת, בוהה במים הזורמים, עוקב אחריהם כשהם יורדים אל הביוב
הפתוח, חור שחור של רגשות מתים, דיסקוטק רועש באיזה סוף שבוע,
רואה אותי רוקד כמו איש זאב בלילות ירח עגולים,
האורות מנקדים את הקירות שם, ניתזים על התקרה במטח של רגשות
נוזלים, אלכוהול זורם לי בין הידיים ודופק בתוך הלב במקצבים
פרועים, אני סוחב את עצמי לשירותים, נשען על הקירות, מקיא הכל
לתוך אסלה, שוחה על הרצפה, נוטף על הבגדים.
העיניים נסגרות,
נפתחות אל מול תמונה מוכרת,
רחוב בשחור לבן וסוסים בורחים, זה החדר של שאול ואני שומע למטה
את ההורים שלו רבים, התמונה מתחלפת באפקטים זולים ואנחנו שוב
פעם דוהרים בגי'פ, הפעם אני מאחורי ההגה  כשאנחנו עולים על
הגומה הענקית, ברקע נשמעות השריקות, ואני נכנס עם הראש בשמשה
הקדמית, זה לא מתחבר לי, אני זוכר בבירור את הכאב מתפצל בכתף,
רק אז אני קולט שאלו בכלל לא החיים שלי, האור בקולנוע נדלק,
הכיסאות השחורים מתקפלים.

דרך חריצים קטנים אני מרחיב את העפעפיים, משחרר לאט את
האישונים, התמונה מתבהרת לאט, נקודות מתחברות לצבעים, החגורה
לוחצת עלי חזק, קיר אבן לוחץ את הרכב מלפנים, שאול בעיניים
פתוחות מביט אליי, מביט דרכי, כמו חלון שחור שאפשר לראות רק
מבפנים, אני מניח את היד על הראש שלו ומגלה את החור הענק שנפער
לו שם מתחת לשיער, עטוף בדם סמיך וטובעני, אני סוגר את העיניים
שלו כמו שמסיטים וילון ופותח את הדלת לקרוא לחובשים.

נניח לרגע, רק לרגע, שאני זה מרכז העולם והכל מסתובב מסביבי,
נניח גם שהשמיים שלי ניזונים מכוכב שנע במעגל הראשון ושהשמיים
שלו הם בעצם הבסיס להכל, השמיים שלו אדמתי, ונניח שמשהו קורה
לכוכב הזה, רק נניח, נניח לרגע שהוא דופק את הראש בשמשה
הקדמית, והעיניים שלו נשארות פתוחות מבחוץ ונסגרות מיידית
מבפנים, והחור שנפער שם, ברווח שבין הבחוץ לבפנים, שואב אותי
פנימה, את תמצית הקיום, יחד עם כל עולמי, לצורך העניין גם
נניח שקיימים חורים שחורים, ואני עד עכשיו מרחף שם, בחוסר זהות
באיבוד עצמי, מתלבט אם לחזור ככוכב אל הקרקע או להיכנס באלוהים
כאסטרואיד.

"ז'אן פול אמר שהחירות היחידה היא להיות מרוצה ממה שאתה עכשיו,
אין חרות אחרת. אף אחד לא שואל אותנו  
אם אנחנו רוצים להיוולד וגם לא בדיוק מתייעצים איתנו מתי נוח
לנו למות. ובאמצע, בין הלידה למוות, אף אחד
אפילו לא חושב על חופש, רק משתדלים שהאזיקים לא ילחצו יותר מדי
על הידיים."

"..החירות היחידה היא להיות מרוצה ממה שאתה עכשיו. אם אתה רוצה
להיות איפה שאתה וכמו שאתה עכשיו, ולא רוצה להיות במקום אחר,
בזמן אחר, זאת החירות היחידה אליה יכול להגיע האדם."

"מתי זה התחיל, הריחוף הזה, השאיפה הכרונית לא להיות איפה שאני
אלא להמריא למקום אחר, לאפשרות קיום אחרת?"

יהונתן גפן, כורסת השיש