אני לא מכירה את רן.
פעם פגשתי את רן ברון ז"ל,
אני חושבת שהחלפנו כמה מילים טובות.
מוזר,
שאני לא באמת מכירה את האנשים שאני אוהבת כאן
וקורים הרבה דברים
ואני לא יודעת.
הכתיבה היא החלק הקל, האמת היא
להיות קשורה קשר הוא אמת
וכל אחד יודע בשקט
שיותר קל לשקר
ומפחיד להגיד שאני עצובה, כי מה זכותי להיות עצובה,
ועצוב להגיד שאני מפחדת
כי אני לא ממש
מפחדת.
אולי גם זה עצוב.
אולי מישהו שמכיר את העצבות הזאת אומר שאנחנו צריכים לצחוק
או הוא חושב
שלצחוק זה יותר קל.
זו גם סוג של מחשבה קולקטיבית.
תמונה בשחור לבן מערבמה
זה זיכרון קולקטיבי
של אהבה אישית.
הייתי רוצה שמישהו יספר לי מה קרה, ומה עושה עכשיו המשפחה של
רן
והחברים שלו.
אלה האמיתיים, לא אחת כמוני שאוהבת
דרך המילים.
בדרך כלל מחשבות כאלו
מובילות אצלי למחשבות על עצמי
כמו
לפעמים הסיבה הכי חשובה לאירגון הכתבים שלי היא הרצון שכשאמות
יהיה ספר מסודר להוציא ואף אחד לא יחליט לעצמו פתאום להוציא
שטויות שאני לא רוצה שאף אחד יקרא.
אחר כך זה מתנקז לתוך שקט.
הבנות בחדר שלי יעידו
שצרחתי כשאמרו על הפיגוע הזה.
מוזר להסביר כמה זה מוזר לי, אולי אומר
שכראוי לילדה שחושבת הרבה על עצמה
לצרוח, אני לא צורחת הרבה |