עוד אחד מהימים ההזויים של כיתה י"ב,טונות שיעורים
חופשיים,שעות שינה מינימליות וביקור בקיוסק שידוע במשיכת
טיפוסים מעורערים משהו.היא תמיד הייתה שם,אבל לא שמתי לב אליה
ממש.
היה לנו ויכוח מטופש על האם פרל ג'ם הם גראנג' או גל חדש,ככה
זה התחיל,סיפור האהבה שלנו.
ידעתי שיש בה משהו,ישר היה את הקליק המיוחל.זה המשיך בשיחות
בימי שלישי בעיקר כאשר היו לי אינסוף חורים במערכת והיא הצליחה
איכשהו לעוף מהבית ספר ובינתיים שהתה לה סתם בקיוסק חסרת
מעש.אני זוכר שיחות ארוכות,שעות על גבי שעות והנושאים לא
מפסיקים לבוא,שבועות עברו,חודש פה,חודש שם,תמיד ציפיתי ליום
שלישי לשיחה שלנו.בסופו של דבר אמרתי די,אני חייב לקחת ממנה את
מספר הטלפון,זה לא יכול להמשך ככה.בסופו של דבר המספר ניתן לי
ושמחתי.באותו יום בכלל נסעתי לאיזה הופעות פאנק שמישהו גרר
אותי אז לא השתמשתי בו.לאחר כמה ימים כשהיה לי את האומץ
התקשרתי אליה,השיחה זרמה,בדיוק כמו בבית ספר,דיברנו עד
הבוקר.ניגנתי לה משהו בגיטרה והיא התמוגגה.לא ראיתי את הכתובת
על הקיר,הייתי עיוור לחלוטין,לא יכולתי להעלות לעצמי על הדעת
שמישהי תתאהב בי,אבל זה קרה.באיזה אימייל מוזר  באמצע הלילה
אחרי חזרה מאיזה פאב הגיע הוידוי.לא הבנתי,התקשרתי לחבר,אחרי
זה לידידה כדי להבין מה עובר על הילדה.זה כאילו שניסיתי למחוק
את כל האופציות בכלל  מבלי להתייחס לברורה מכולן. זה היה עניין
של תהליך,ובסוף הערב הבנתי את המסר.הייתי נורא מבולבל,מצד
אחד,נורא אהבתי אותה,אבל לא ידעתי מה אני רוצה,פחדתי
להיפגע,אמרתי לעצמי זה מסוכן,אני לא צריך את זה, זה לא יכול
להיגמר טוב.עוד יום שישי,נסענו למסיבה,אני וחבר טוב,הייתי נורא
עצבני באותו יום משום מה(ואני לא ממש זוכר למה),סיפרתי לו את
הסיפור,הוא אמר לי "עזוב אותך,זאת חולת נפש עם תעודות,היא תפגע
בך" אבל ישראלי כמו ישראלי תמיד חושב שהוא יודע הכל,אז החלטתי
למרות הכל לנסות.
ביום הולדת שלי הייתה הנשיקה הראשונה שלנו.הייתי חייב,כבר לא
ידעתי מה לעשות,זה היה אחד מהרגעים האלה שאם אני לא עושה משהו,
הלב שלי יתפוצץ.אז זהו,זה היה רשמי,אנחנו "ביחד".אז התחילה
תקופה קסומה,נתתי לעצמי ללכת,סוף סוף,להשתחרר מפראנויות
העבר.התאהבתי.אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר בעולם,היו לנו כמה
רגעים רומנטים בלתי נשכחים.עבר חודש והחיים נראו
מושלמים,הבגרויות נגמרו בהצלחה,היא מלאה את כל החורים שהיו לי
והשלימה אותי.התאחדנו לזמן קצר,לא יודע בדיוק מתי זה קרה אבל
ההרגשה הייתה נורא חזקה,ידעתי שהיא שלי ואני שלה.
עד שהגיע יום רביעי,נראה עוד יום רגיל.החזרתי את החבר הכי טוב
שלי מחדרה ונסעתי אליה.הכל רגיל.
האיומים הרגילים  "חכי, חכי אני יפרק אותך" וכמובן מילות האהבה
שהרגשתי צורך להגיד בערך כל דקה.הגעתי אליה,חברה טובה הייתה
אצלה.משום מה התחלנו ללכת מכות ואני אפילו לא זוכר ממש למה.
הרגשתי שמשהו לא בסדר,נשכבתי על המיטה והסתגרתי,הייתה לי הרגשה
רעה.לא הצלחתי להמיס אותה כמו פעם,כאילו שהיא נהפכה לאיזה גוש
קרח גדול.בסופו של דבר ביקשתי ממנה לכתוב על דף את מה שהיא
מרגישה כרגע.היא כתבה,הביאה לי את הדף ויצאה מהחדר
במהירות.קראתי וכשהגעתי לשורה האחרונה שבה היה כתוב  I hate to
be the one leaving you הדף פשוט נפל לי מהיד והתחלתי לבכות,
לבכות חזק,בחיים שלי לא בכיתי ככה.היא חזרה לחדר וראתה אותי
בוכה.צעקתי עליה."למה עכשיו? מאיפה זה בא בכלל?מה קרה? נשבע לך
אני לוקח עכשיו את האוטו ונכנס בעץ הכי קרוב"(לא משפט
מוצלח,אבל זה מה שיצא לי באותו הרגע).היא התחילה גם לבכות,אולי
בפעם השלישית בחיים שלה.אחרי יום חזרנו להיות ביחד וביום שבת
זה נגמר סופית.היה לנו עוד יום שישי קסום.וביום שבת היא
עזבה.ככה סתם,אהבה היא דבר נפלא אבל כשזה הולך אתה כבר לא יודע
מי אתה ומה אתה בכלל עושה כאן.וככה באותו יום שבת בערב היא
אמרה לי את מה שהתפללתי שלא אשמע בחיים .לא ידעתי מה לעשות,שוב
אבוד לגמרי.ישר רצתי ללוח שעליו בנעצים היה כתוב "אני אוהבת
אותך" והתחלתי להוציא אותם אחד אחד באופן אובססיבי.בכיתי ולא
היה סוף לדמעות.היא אמרה שנישאר חברים טובים.זה לא הלך כי לא
היה לזה סיכוי,וכל הניסיונות לאחר מכן להחיות את הקשר שלנו עלו
בכישלון טוטאלי.זה נגמר באחת משיחות הטלפון המגעילות ביותר
שהיו לי עם מישהו אי פעם.צעקות,קללות.ככה הסתיים הקשר עם החברה
הכי טובה שלי,טריקת טלפון וטקסט שנאה וחבל,באמת חבל,ניסיתי
להבין למה דברים נגמרים ככה,עד היום לא הצלחתי.
אז ילדה,איפה שלא תהיי,אני מקווה שאת מאושרת.
לא אשכח ולא אסלח.