לא משנה מה.
לא משנה מתי.
לא משנה איך.
תמיד תמיד זה אני.
מה שלא יהיה זה מסתכם בי.
מחטטת בפצעים של עצמי.
לא מאפשרת להם להגליד.
מחפשת את התרופה,
אך בעצם רק מחליפה
צלקת אחת בצלקת אחרת.
מרמה את עצמי.
משחקת עם עצמי משחקים.
מי יינצח?
מי יפסיד?
אני או אני?
אבל זה רק אני.
אוהבת כל כך את תחושת הריחוף,
אך יודעת שעוד מעט פרצופי יפגוש בקרקע.
ובכל זאת לא מוותרת על רגעים מתוקים-מרים.
מציבה לעצמי חוקים כל פעם מחדש,
אך מעופפת מדיי מכדי לייחס להם חשיבות.
כן...
זאת אני.
הילדה שיושבת בתוכי.
מחכה בתמימותה
לחיבוק הבא.
בוכה ושוב בוכה.
ולדמעות לא אכפת ואולי גם לי כבר לא.
אבל לי כן אכפת.
אילו רק יכולתי לשנות את זה בי.
אם רק היה אכפת לי פחות.
ואם הכאב יוצא בצורת דמעות סימן שמשהו כבד מבפנים.
ואני קלילה. רוצה לעוף.
כנראה שמסוכן בלי כנפיים.
הנצח נשאר בשמיים.

זה לא פשוט להיות אני...

הלוואי שיכולתי לקחת את כל מה שהצטבר בתוכי.
כל מה שמיותר.
לזרוק לפח ולגרוס.
אבל,
משהו רקוב בי.
יותר מדיי פירות ישנים שמתעקשים להשאר.
ולי אין כח להתעסק איתם.
מעדיפה להחביא אותם.
וכמו תמיד עומדת מולם שותקת.

וזאת אני שמביטה במראה.
זאת אני שמשתקפת.
זאת אני שאלך לישון ואחלום.
זאת אני.
אני.