מוקדש לך, מי שתהי, את כבר יודעת מי את...
את לא שווה את זה. אני לא אשאר פה בגללך. אני לא אחכה עוד
לטלפון שלך. כבר מזמן הפסקתי לחכות. כל יום שעובר את נראית לי
פתטית יותר. את והחברים המטומטמים שלך. למרות כל הנאום ההוא
שאמרת לי כשזרקת אותי לכלבים. שנמאס לך. שאת מרגישה מתוסכלת
שאת איתי. יש חיים אחריך. למרות כל מה שאמרת. אמרת שאני עוצר
אותך ושאת צריכה להתקדם, כשבעצם זה היה בדיוק הפוך, שנה שלמה
את עצרת אותי. שנה שלמה שרק השפעת עליי לרעה. שנה שלמה שעשית
לי את המוות יום-יום. אני עדיין זוכר את הלילה ההוא שזרקת אותי
לכלבים. אני השתניתי מאז. התבגרתי. אני עכשיו מסתכל על החיים
בצורה אחרת לגמרי. יש חיים אחריך. אפילו חיים טובים. חשבתי
שאני יודע מהו אושר. טעיתי. הרי לא יכולתי להיות מאושר איתך.
חשבתי שאני יודע מהו חיוך. טעיתי. הרי לא יכולת לגרום לי
לחייך. חשבתי שטוב לי איתך. טעיתי. הרי אי אפשר להרגיש טוב
בסביבתך. את והבעיות שלך רק הקשיתם. אני עדיין זוכר את הלילה
ההוא, שזרקת אותי לכלבים. שהשתחררתי ממך, מהתקופה שלך,
מהזכרונות איתך. אבל כששואלים אותי, אם כל זה היה שווה את זה,
אז אני עונה: הלילה ההוא - אין דבר ששווה את הלילה ההוא. |