עוד מעט לא יהיה כבר יום. הלילה השחור כבר עולה. בנאדם אחד על
מגרש כדורסל. בקיץ חם, השמש נעלמת אל תוך הלילה. מקפיץ. קולע.
מפספס. מחפש משמעות לכל זריקה. לילה בשחור לבן. מזמן מזמן.
זונח כל דבר שיקר לו. משאיר כל דבר מאחור את ההיא שאהב כבר
מזמן הספיק לשכוח. זה בסדר, עכשיו הוא יוצא עם זריקות וקליעות.
גם היא כבר הספיקה לשכוח. היא בקושי זוכרת את שמו. רק את הבעת
פניו כשהיה קולע. וגם את ההבעה כשהיה מפספס. הוא עוד חושב עליה
לפעמים. מה היה אם לא היתה נעלמת. והיא מברכת על זה שהספיקה
לברוח. הוא היה חושב על כמה שהיא לא בסדר. היא היתה נזכרת במה
שהיה עושה לה. בזה שהיה מרים אותה. תולה אותה על הסל וזורק.
פגיעה בראש - שלוש נקודות. ברגליים זה רק אחת. נזכרת בזה שהיה
מביא חברים. נזכרת שבסוף הוא נשאר לבד. הוא היה חושב עליהם. על
החברים שעזבו אותו. ביחד איתה. היא היתה נגעלת מהמחשבה עליהם.
על כמה שהיו מעוותים שהיו איתו מההתחלה. הוא היה מצחקק
מהזכרונות הנעימים. היא היתה בוכה. הוא היה חושב על מה יגיד
כשיפגשו. היא היתה מדמיינת את הסטירה שיקבל. אבל לה היו חיים
אחריו. הוא פשוט נהיה חלק מהאספלט שבמגרש, חסר אונים, מחכה
שתחזור.