אני שומע עכשיו את רעש העיר, היא נשמעת מטומטמת
לא מודעת, לא חושבת, לא מתחשבת
לא בי ולא באף אחד, היא ממשיכה להתקיים.
ואם אני אמות עם עוד 5.99 מיליון היא תעמוד דקה דומייה פעם
בשנה
הילדה שתבכה עלי , יצביעו עליה כמה ילדים אחרים ויחשבו שהיא
מטומטמת...

אנחנו כנראה באמת כאלה.

הייתי מחוייב 3 שנים וחודש. כמו שירות בנח"ל .
הייתי באהבה בערך חצי שנה, עוד חצי של אשליה מסוג אחר וסה"כ
הכל הרגשתי פספוס במשך כל העסק
ואפילו לפני שזה התחיל.
היו רגעים של תהילה שהסתכלה ימינה ושמאלה וראתה רק שפל, אבל
זאתי תהילה, ואין לה נוף אחר.
אני חופשי עכשיו ולא מרגיש חופשי, אני מרגיש סתם לבד, מרגיש
חנוק וכמעט מת, בא לי להקיא אבל לא ממש יכול בלי להתאמץ, רוצה
להרגיש את המוות אבל אני מצליח לשבת כדי לרשום את זה.
יודע שהיא מתה עכשיו על המיטה ושופכת ים גדול של עצב בשביל
לטבוע בו.
לא יכול לחשוב על החופש שייחלתי לעצמי, על המטאפורות שעיצבתי
בשביל לחתוך את זה ולגרום לזה להיראות נכון, לא רואה את המטרה
שקידשה ... רוצה רק להחנק כל כך, עד שארצה למות ואז אבין שאני
צריך אותה כדי לחיות. רוצה שהיא תעשה לי את המוות כדי שזה לא
יקרה שוב.

אני בצבא ואני לא מרגיש שאני חלק ממנו, הוא פשוט מסביבי.
אני במדינה שלי, או יותר נכון שהיא מעלי.
אני באהבה שלי, או פשוט לא רוצה לצאת.

מקווה למות ואז לחיות כמו שצריך.