נוסעים בכביש החדש-ישן. הוא נבנה מזמן אבל היום זו הפעם
הראשונה שלנו עליו. הפעם הראשונה והאחרונה.
"את קולטת שזה הסוף?", אתה שואל. אני מהנהנת בראשי והדמעה כמעט
פורצת. אני מסתכלת ימינה, מביטה אל הנוף הזר. רק לא להיתקל שוב
במבט, להמשיך להביט הצידה, להמשיך להתעלם, לחלום על המחר.
"אל תהיי כזאת, מה יש לך חמודה?", אתה מקשה עליי כל כך. אולי
תפסיק? אולי הפעם אהיה שלמה עם עצמי, אלך לפי הנתיב שבחרתי
לבדי.
לידנו עוברת מכונית. הוא בוכה והיא מתעלמת. כמעט כמונו, אני
חושבת. בראשי אני שומעת את המחשבות שלך.  מה שהזמן ביחד עושה
לאנשים... לרגע אחד אני אוזרת אומץ ומסובבת את ראשי. אתה קולט
אותי, מחייך לעברי. ראשי מתקפל חזרה. טעות גדולה.
"אני מקווה שיום אחד יהיה לך טוב", אתה פולט. "אם לא איתי, אז
איתו. ואם לא איתו אז עם מישהו אחר. אבל אני באמת מקווה. את
יודעת את זה?"
אני יודעת. אני יודעת שאתה אוהב אותי. אז למה, למה זה כל כך
קשה?
אתה יודע מה אני רוצה? רוצה באמת? להחליף את החיים שלי עם
מישהו אחר. להתחיל ממקום טוב יותר. כי יותר נמוך מזה כבר לא
קיים.
ושוב אני לא מדברת. עוד לא הוצאתי מילה, ואתה מתחיל להתרגש.
כמעט הגענו. כשנגיע, אתה תצא מהמכונית ותבוא לפתוח לי את הדלת.
אבל עד שתגיע אני כבר איעלם. כבר לא אהיה כאן יותר. אתה תנסה
למצוא אותי, אך כל מה שתראה יהיה גוף שממשיך מתוך אינסטינקט,
בלי שום רצון להתקיים במציאות. רק ממשיך.
לא תנער אותי, לא תילחץ או תיבהל. לא תדע שאינני שם יותר. אף
פעם לא הבחנת בדברים הקטנים. אתה תלחץ את גופי לגופך ותתן לי
נשיקה רטובה וגדולה. גופי יחייך אליך, שוב, מתוך הרגל,
ובינתיים ליבי יטייל למקום אחר.
והפרידה האמיתית, שלא ידעת כלל על קיומה, תהיה קלה לך כל כך,
ולי כל כך קשה. אני אדע בתוך תוכי, שעד לפעם הבאה, יש לי סיכוי
להימצא. ואולי הפעם, זה לא יהיה איתך.