מחר אני כבר אשן מתחת לכוכבים ואסתכל על השמיים הכי יפים בארץ,
השמיים של צפון הנגב.
זה תמיד מזכירה לי את "שקיעה" של אסימוב, על העולם שחרב בגלל
השמיים ועל אלה שאיבדו את שפיותם כשהסתכלו לכוכבים.
אולי אני מגזים, אבל יש המון כוח בשמיים היפים האלו.
אפשר להרגיש את הנשמה יוצאת אליהם, שועטת מתוך הגוף כמו סוסי
פרא דוהרים, מנתקת את כבלי הגוף והנפש ובורחת לכוכבים.

יש אנשים שלא יכולים להתמודד עם השקט, להקשיב לקול הפנימי
שלהם. הם מאבדים את השפיות במפגש עם הכוכבים.
אחרים מצליחים להקשיב לקול הזה, שנשמע כל כך ברור כשאנחנו לבד,
לבד מול השחור המושלם הזה, מושיטים ידיים לצדדים, נותנים לגוף
ליפול לשמיכה של חול ים מלטף ומטהרים את נפשם.