מרי ישבה על גדות האוקיאנוס, החול נעם לכפות רגליה, אך במלמלת
שמלתה עשה שמות.
"עיניים יפות לה למרי?".
"אמת הדבר".
"צבען?"
"זהב".
שערה כגלי הים בעלטה, אך החול - החול דביק הוא, "הסתלק משערי",
סננה והפצירה, אך לחים ומאוסים נעשו תלתליה, ויבש הפך המגע.
"שערה הלא היה פעם נעים כמשי?",
"ומבריק כברקת".
"והים?"
"היה רחב משיכלה לדמיין"
עננים הצטופפו לעת ערב, שמי גופרית נישאו מעל, הרימה מבטה לעבר
אותם עננים נמוכים, "יהי גשם", חשבה ודמיינה בראשה סערה. הנה
שוב אותה הספינה בים, מפרסיה שבורים, וסיפונה חדור גלי ים.
"נמצאו ניצולים?".
"אובדן גדול, אסון נוראי",
"שברי עץ נמצאו על החוף, לא כן?".
"מסכנה הילדה, כך לבדה - כה קטנה".
"מי ייתן..".
"מי ייתן ותצלח".
מה רבים הסרטנים לעונה, שריונם צדף. צבעו ורוד, דמוי לב, אך עם
פסים לאורכו ולרוחבו, קימוריו נאים , אך קצהו אינו מחודד דיו,
כך תיזכר בעבר, בצעקות, ושוב אמה קוראת לה.
"'מרי' - היא קראה".
"והתשובה?".
"איחרה לבוא, ברק הכה התורן".
"ומה אם האב והאח, מה בדבר האם?"
"אסון נוראי - גורל אכזר".
"ומרי?"
"השבח לאל - ניצלה לעת עתה".
מעולם לא זכרה עצמה מחליפה בגדים בכוחות עצמה, ארגז כבד היה
לה, נעול בסוגר עבה ככף רגלה, היא הגזימה, הייתה אז כה קטנה,
והנה שוב נצנוצי זיכרונות אביבי ילדותה, השחר של ימי האתמול -
עוד לא ונשכח.
"שעת התה במרכז הגן"
"אך היא העדיפה טעם התפוז".
"עם קשית - אני זוכר כעת"
"אמה הפצירה בה בל תקים סערת בועות בספלה".
"זה אינו יאה לליידי".
"האומנם הייתה ליידי?".
"נסיכה -נסיכה ותו לא".
היש דברים רבים לעשות בגן עדן, האומנם השקט כה נחוץ עד אשר
הופך הוא למטרד?, האם הגלים הכה כסופים -נכבדים, פתאום ומאבדים
מערכם?, האם לשקיעה עוד זהרורי הקסם מן האגדות?, האם שמלתה
לעולם תקפץ על חלוקי אבן?, האם שערה יקמל ויאפיר?.
"מרי המסכנה",
"הבט - הם מניחים את הארון"
"ארון זכוכית, היש נפלא מזה?"
"היש עצוב מזה?".
"ובקשתה האחרונה",
"חקוקה הייתה בסלע".

- אשרי יהפוך ים לשלולית -

"מעולם ערגה לביתה - מעונה".

הבוקר הפציע, אך אף לא שחף אחד ישר את שירו, בדידות מלנכולית
נדמה חרש, הנה והלכה היא לישון.