בשנה שעברתי להרצליה, בחופש הגדול שבין חטה"ב לתיכון, החלטתי
שאהיה מקובלת. קניתי חולצות של "גולשים", כאלה עם צבעים זוהרים
ואפילו שהן לא היו "Op" או "Quicksilver" מקוריות, הן עדיין
נראו מגניבות, גם קניתי ג'ינסים של "באקרדי" ומוקסינים חומים
ומדדתי הכול מול המראה איזה מליון פעם. קיפלתי את השרוולים של
החולצה ואת המכנסיים למטה ונעלתי את המוקסינים בלי גרביים,
ניפחתי את השיער שהיה כבר צהוב צהוב וחייכתי חיוך צדדי למראה
שהחזירה לי מבט מתרשם. אי אפשר היה לטעות - היה ברור שהנערה
מולי תהיה מקובלת.
בלילה שלפני היום הראשון של בית הספר לא הצלחתי להירדם בכלל.
עוד לא היה אור וכבר הייתי לבושה ומוכנה. הגעתי לבית הספר
מוקדם מאוד, כדי להתרגל, אבל הלב שלי לא הפסיק לדפוק כמו
משוגע. זרים נכנסו לכיתה ואני לחצתי לכולם את היד והצגתי את
עצמי כמו שמורן סיפרה לי שעשתה ביום הראשון שלה ב"תלמה ילין",
והיא ידעה תמיד להיות מקובלת כשרצתה. זרים חייכו אליי ולחצו את
ידי והמשיכו לדבר עם זרים אחרים ואני לא ידעתי איך להמשיך משם.

אז ראיתי את נירית. היא נראתה בסדר, נמוכה עם עיניים שחורות
גדולות ושיער חום עד הכתפיים. היא הייתה לבושה אופנתי. לחצתי
לה את היד ומאז היינו חברות. כל התיכון ישבנו אחת ליד השנייה.
לא היו לנו חברות אחרות וכשהיא לא הגיעה לבית הספר אני הייתי
חומקת בהפסקות לשירותים ונועלת את הדלת או בורחת החוצה
ומתיישבת על איזה גג ומסתכלת על העולם מגבוה. רציתי להתחלף עם
הנמלים שהיו עושות את דרכן בשורה ארוכה ומסודרת ונעלמות לעולמן
הסודי.
בסוף התיכון נירית ואני הלכנו למבחנים של קורס "מש"קיות הוראה"
ושתינו התקבלנו, למרות שקיוויתי שרק אני אתקבל וסוף סוף אוכל
להתחיל מחדש, בלי אנשים שמכירים אותי ולהצליח, אולי אפילו לצאת
לקצונה, אבל בבוקר, כשנסענו יחד לתחנת האיסוף מתחת לאצטדיון
"יד אליהו" והיה לי ליד מי לשבת באוטובוס, שמחתי.
באוטובוס היו המון בנות, חלקן היו שקטות וחלקן עשו המון רעש.
לי היה חשוב להתחבר עם כמה שיותר והתחלתי לדבר עם כל מיני והן
אפילו מצאו חן בעיני. במשך הקורס היו בנות שבכו הרבה ואמרו שהן
מתגעגעות הביתה. אני לא התגעגעתי הביתה, רק התגעגעתי לשקט שלי.
בלילה הייתי מתנחמת ואומרת לעצמי שעכשיו יש לי שש שעות שלמות
של שקט, אבל הייתי נרדמת מייד ומתעוררת לקולות של צחוק
ודיבורים שלא יכולתי לשאת יותר.
בסוף הקורס נירית ואני הוצבנו במחנה "צלמון" שבצפון. רציתי
להיות מש"קית טובה, אבל החיילים לא רצו שאלמד אותם עברית
וחשבון והיו מדברים כל הזמן ברוסית ואני לא רציתי להפריע להם.
לפעמים כשהם היו עייפים הייתי מכבה להם את האור בכיתה ונותנת
להם לישון.
נירית ואני ישנו באותו החדר. על הקיר ליד המיטה שלה היא תלתה
את התמונה של אילן, החבר שלה והייתה בוכה מגעגועים אליו. לי לא
היה חבר, על הקיר ליד המיטה שלי הייתה תלויה תמונה של פרדי
מרקורי ועוד תמונה של טירונים מושפלי מבט מול מפקד צועק,
שגזרתי מעיתון. שלושה חודשים אחר כך עברנו, נירית ואני למחנה
תל השומר, נירית הייתה רזה נורא ואני הייתי מכוסה פצעים בכל
הגוף.
אחרי הצבא נירית נרשמה ללימודים במכללת "לוינסקי". היא החליטה
שהיא רוצה להיות מורה. אני נסעתי ללמוד "מדעי ההתנהגות" בבאר
שבע. בשנה השנייה ללימודים היא הזמינה אותי לחתונה שלה ושל
אילן. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בחתונה של חברה שלי. זה
היה לי קצת מוזר לראות את נירית בשמלה מנופחת לבנה ומבריקה.
היא נראתה יפה ושמחה מאוד. אני לבשתי שמלת מיני ונעליים
שטוחות, כדי להיות קצת פחות גבוהה. ישבתי בשולחן עם החברים
החדשים של נירית ואילן, שלא הכרתי. כל הזמן מילאתי ורוקנתי
כוסות יין ולא הפסקתי לבכות. לא יודעת למה, אולי כי התגעגעתי
למי שאף פעם לא הייתי ולעולם לא אהיה.

לפני שנתיים נירית ואני נפגשנו בפעם האחרונה. היא הראתה לי את
הבית שלה ושל אילן ואת הילדה שלהם, דניאל. אני הראיתי לה סיפור
שכתבתי.