שמת לב פעם לדפיקות הלב שלך?
אני בטוח שלא.
ז"א, אתה יודע שהם שם, אחרת כמובן היית מפסיק לחיות.
אבל האם עצרת פעם הכל, נשכבת על הרצפה הקרה והקשבת לרעשים
המוזרים האלה?

עכשיו תגיד לי: "בטח ששמעתי את דפיקות הלב שלי, אחרי שיעור
ספורט, או כשמאיה חייכה אליי."
אבל אני לא מתכוון לזה.

אני מתכוון שכשאתה יושב וקורא את אחד השירים של הילדה העצובה
ההיא והלב שלך נעצר,
או כשאתה שומע בפעם האלף את המשפט היחיד הזה בסרט, שעושה לך
תמיד דמעות, לא משנה כמה פעמים תראה אותו.
אולי כשאתה שר את ההמנון, או אולי כשאתה עומד במדים, מצדיע
לדגל.
כשאתה חולם עליה וקם עם כאבים בחזה, או אולי כשאתה עומד מאחורי
כולם בבית קברות ורואה אותו בוכה על קבר טרי עם אחותו הקטנה.

וזה לא סתם להרגיש את הדפיקות לב, זה להרגיש אותן.
זה כשהכל מסביב נעצר,
וזה רק אתה,
והבום הזה בחזה, שעוצר לך את הנשימה,
את הנשמה.
80 וקצת בדקה,
פחות פעימה.

אני מרגיש את זה הכי הרבה כשאני חולה.
לבד, אפילו יותר מהשגרה,
יושב מול טלוויזיה אפורה.
מנסה לנשום אוויר של סתיו,
ריח של תרופות ממלא את הקומה.
120 לדקה,
זה החום שמביא את המכה.

יושב וכותב קטע קצר,
הלב לשנייה לא נעצר,
דפיקות לב מתגברות,
והחום מביא חלומות:
שדונים ודרקונים,
נסיכות ואבירים,
מתעורר שוב במיטה קרה מזיעה.
130 בדקה,
פלוס אכזבה,
מינוס אהבה.