לפעמים אנחנו מרגישים קטנים, חסרי ערך לחלוטין.
קרה לכם?
משהו בבטן חונק מבפנים,
הידיים מזיעות,
העין הימנית רועדת,
השמאלית לא מצליחה להתמקד.
עייפים, אבל לא לשינה,
עצבניים, אבל לא על מישהו ספציפי.
אולי כן על מישהו ספציפי.
כן, זה כנראה על עצמנו.
כי אף אחד אחר לא אשם.
אנחנו חוצבים את גורלנו באבק הכוכבים שמסביבנו.
ולפעמים זה רק מה שנשאר בידינו - אבק שמתפזר ברוח, בר חלוף.
אבל לפעמים, רק לפעמים, אנחנו לא נותנים לו להתפזר, תופסים
אותו, לוחצים ומוחצים אותו, עד שנותר לנו יהלום קטן ונוצץ
מאותו הרגע.
אפשר לתלות אותו על הקיר בחדר,
על הצוואר,
ואפשר גם לעטוף אותו בזהירות, להניח אותו בכיס,
לשמור עליו מכל משמר.
לפעמים אני חושב שאף פעם לא זכיתי ביהלום.
לפעמים אני מרגיש שהיהלום שהנחתי בכיסי,
שהיה עטוף כל כך הרבה עטיפות,
נשבר והתפורר לרסיסים,
ועכשיו יש לי רק כיסים
מלאים אבק כוכבים... |