|
הנה אני שקט ומחכה.
עירך עדיין עומדת. בכל בוקר
מתעוררת לחיי. נוסעת במחזורים עתיקים
כאילו מהיום. שניים, ארבעה, שמונה צילינדרים.
ובי עגלה עם סוסה נושפת
בערפה מחשבותי. הנה. לאט אני בא.
בצד הדרך מחזרות אבנים. לא אקח.
אני מפשיל שרוולים ובא אלייך.
בשתי ידי אני בא. לעירך הישנה תמיד.
זר מגיע להעיר.
קול הדרך האיטית הוא היחיד שייתכן
השאר שייכים לרמאים או למרומים.
אני משתדל להבין את זה אלייך.
היית כאן פעם? אני נכון?
סוסה עייפה ואני. האם זו התכונה להוביל?
המחשבה מושכת עוד צעד ובאופק מתגלים בתייך.
אני בודק. לבושי הוא לבושי. זה אני.
העור משחזר זיכרון ונמוג
רוב האצבעות רועדות
אין בי חשק למושכות ולא! לא אסוג.
מוטל אלייך
נכנס לעירך
טרם השכמתך.
עוד מעט נשימתי
עוד מעט נשימתך. |
|
|
ת' מת, בובה.
ספרות זולה,
המחזמר העברי. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.