"את זרקת את הסיכוי שלך לאושר, אני מקווה שאת יודעת את זה" היא
נעמדה מולי עירומה, מביטה בי במבט מאשים, לא יכולתי להסתכל לה
בעיניים אז השפלתי מבט.
"את ראית אותו, ואת לא עשית כלום, שום דבר" היא המשיכה להטיח
בי ואני התחלתי לבכות "יכולת לבוא אליו, יכולת לתת לו להתאהב
בך..." ניסיתי שלא להקשיב.
רציתי שהיא תצעק עליי, או תקלל אבל היא המשיכה באותו טון, אדיש
וריקני.
"הוא לא היה מ-"
"הוא חיפש אותך את יודעת," היא קטעה אותי "הוא אפילו התגבר על
הפחד והשאיר לך הודעה, את ראית אותו ונתת לו להתענות! לחשוב
שאת לא שמה עליו זין." היא לא הסירה ממני את העיניים...
"לא הייתי מסו-" הקול שלי רעד ובכיתי נורא.
"איך יכולת לעשות לו את זה?! את לחצת עליו לבוא, הוא חיכה לך.
ומה את בוכה לעזאזל? את האשמה היחידה ב..." לא יכולתי לשמוע
יותר לקחתי את הפלאפון שלי וזרקתי אותו עליה, היא התנפצה להמון
רסיסים שלי, וזה היה אירוני עד כדי בחילה.
התיישבתי עליהם והם פצעו את הרגליים החלקות. לא הרגשתי כלום
אבל ראיתי את הדם זורם.
הפלאפון שלי צילצל, לא הבנתי איך הוא עוד מסוגל.
ידעתי שזה אתה אבל הכל כבר היה מנופץ. |