לפעמים אני מוכנה לבלוע.
מוכנה לבלוע ולשתוק.
אפילו לא לירוק,
את מה שמפריע לי.
אני מסכימה להקשיב...
לכל הדיבורים והתיאורים...
המילים....
כל הדברים שיש לך להגיד,
עליה.
אבל לפעמים,
פשוט נמאס!

אני תמיד נזכרת,
כמה זה כואב
רק בסוף.
ואני מתגעגעת,
אליו,
ולכול אותם...
שפגעו בי.

בדיוק כמוך.








קנאה

זה אוכל אותי.
אוכל מבפנים.
זה מן אדם קטן שהולך,
בפנים.
פותח פצעים ואוכל לי ורידים,
קורע חלקים,
וגורם לי...
קנאה.
זה זה?
או משו אחר?
אין לי תשובה.
קנאה.

כל כך לא התכוונתי,
לא התכוונתי...
(אני אפילו פוחדת להגיד את המילה)
להתאהב בך.
(האם זאת אהבה?)
אבל האיש הקטן אוכל אותי מבפנים,
כשאתה איתה.
קנאה.

גם אני רוצה לגעת,
גם אני רוצה לחבק.
אבל אני אחרת,
אני לא בשבילך.
לחכות שתיפרדו?
לא רוצה.
אולי היא בכלל נחמדה.
אבל הקנאה...

הקנאה!




כשאני איתך, תמיד מתחשק להגיד "אוף!"

אז אני אומרת...