היא פשוט ישבה שם ובהתה בו. בקיר מאחוריו. הוא לא באמת ידע במה
היא בהתה. הוא ניסה לקרוא את מה שכתוב היה בעיניה אבל ויתר
לאחר שהבין שגם הפעם הוא לא יבין כלום. הם הכירו באיזה פאב
לפני חודשיים. היא ישבה לבד ליד הבר עם כוס קפה (כולם שתו שם
בירות ורק היא עם הקפה שלה) עם סיגריה ביד. היא לא באמת עישנה.
היא גם לא ממש שתתה מהקפה. היא פשוט ישבה ובהתה בסיגריה
הדלוקה. הוא התיישב על ידה. הוא ישב והסתכל עליה אז. פתאום היא
סובבה את ראשה אליו. "תזהר" היא אמרה לו. "ממה?" הוא שאל
בפליאה. "שלא תתאהב. הם תמיד מתאהבים". כשהוא שמע את זה לפני
חודשיים הוא חשב שהיא סתם מוזרה. מוזרה. אבל היה בה משהו שתופס
אותך ולא עוזב. היה בה משהו, בישיבה הבודדה הזאת, בבהייה
בסיגריה, בהבעת הפנים האבודה משהו. זה היה המשהו הזה שגרם
לכולם לרצות להציל אותה. שגרם לכולם להתאהב בה בסופו של דבר.
הוא לא חשב שזה יקרה לו. הוא צחק בהתחלה. עכשיו הוא כבר לא
צוחק. עברו חודשיים מאז. והוא מאוהב. והוא לבד. היא נבהלה
מאהבתו אליה. היא הרגישה שהוא מנסה לסגור אותה. זה מה שהיא
אמרה לו לפחות. עכשיו הם ישבו יחדיו באותו הפאב. היא אמרה לו
שזה נגמר. היא גם אמרה בנון-שלנטיות גמורה שאם זה ישמח אותו...
אז שידע שהוא האחרון שאי פעם יהיה לה. בהתחלה הוא לא הבין על
מה היא מדברת. הוא היה המום מדי מהפרידה. אחרי דקה הוא התחיל
להבין שמשהו לא בסדר פה. "חמודה, על מה את מדברת?" הוא התחיל
לדאוג. "סתם שום דבר". הוא כבר למד לזהות את ההתחמקויות שלה.
"מה קרה? מה את מתכננת לעשות?" עכשיו הוא כבר ממש נבהל. היא
לקחה לגימה מהקפה. "אל תדאג חמוד, זה לא יכאב לי. הרעל הזה
אמור להתחיל להשפיע בערך עכש..."
היא אף פעם לא סיימה את המשפט הזה כמו שצריך. היא אף פעם לא
סיימה שום דבר כמו שצריך. חבל דווקא היה בה משהו שונה, משהו
מיוחד, משהו קטלני.