אני כותב בלי לחשוב, נותן למקלדת להוביל אותי, לא רוצה להפסיק,
רוצה שמשהו יצא, איזה סיפור מדהים שיזעזע את כל המבקרים, אבל
כלום, כלום לא יוצא לי, אני משתמש בכל מיני מילים משוכללות
כמו, הזלפה, עלמה, שירוע, כסילות, אקסיומה בתוך הסיפור, אבל
מילים אלו מובילים אותי למשעול בכתיבה.

אני קם והולך להכין לי משהו לשתות, כשלפתע מתגלה למול עיני
הסיפור, הסיפור שיהפוך אותי למיליונר, מרוב התרגשות הכוס נשמטת
מידי, רץ מהר למקלדת, אך מגלה שהמקלדת מפסיקה לעבוד, ככה פתאום
שיש לי הברקה גאונית המקלדת המחורבנת מפסיקה לעבוד.

פותח את המגירה מהר מחפש עט, עיפרון, מבחינתי אפילו לכתוב עם
נוצה ודיו, רק שלא אשכח את ההברקה הזאת את ההארה שיש לנגד עיני
הסיפור הגאוני שיעשה אותי למיליונר,
לא מוצא לא מוצא לא מוצא, הופך את הבית ואין עט ואין עיפרון
ואין שום כלי שבו אני יכול לכתוב אתו, לא מוצא מרקר לא מוצע
טוש כלום, הכל נעלם הכול פשוט נעלם.

אני צוחק לעצמי, זה פשוט אבסורדי, יום שיש בערב, יש לי את
הסיפור של הלייף ואין לי איך לכתוב אותו, אין מקלדת אין עיפרון
אין כלום.

"תירגע" אני אומר לעצמי, תחשוב טוב מה עושים, אני מרגיש את הלב
שלי פועם כמו במהירות.
ואז פתאום אנחה גדולה, אני יתקשר לאמיר איך לא חשבתי על אמיר,
אף פעם לא אהבתי את אמיר במיוחד, אבל לו יש זיכרון צילומי, וזה
מה שאני צריך כרגע את הצילום של אמיר.

אני מחייג בהתרגשות, היד רועדת, נו תענה, תענה, תענה כבר יא בן
אלף, ואחרי 8 צלצולים לבסוף הוא  באמת ענה, בלי להסביר הרבה
אני אומר לו אמיר זה גור, "גור?" הוא עונה בתמיהה, "וואלה בן
אדם איפה נעלמת לא שמעתי ...." אני קוטע אותו ומסביר לו שיש לי
סיפור לספר לו, סיפור מהסרטים סיפור שהוא בחיים לא שמע, ובטח
לא ישמע סיפור יותר טוב מזה כל עוד הוא נושם.
"נו אז ספר" הוא עונה בכעס, קצת נעלב שקטעתי אותו כך באמצע,
ואני מבין אותו, גם אני שונא שקוטעים אותי באמצע משפט, אבל מה
לעשות יש לי את הסיפור של המאה בראש, ולא רוצה לקחת ולא את
הסיכון הקטן ביותר שאני ישכח את הסיפור, וכך אני בטלפון מספר
לגור את סיפור הגאוני שבצבץ לפתע בראשי, אני לא חושב שהוא קולט
שהוא הולך להיות מפורסם בגללי, כי הרי כל המבקרים ירצו לשמוע
איך חשבתי על סיפור כזה מדהים, ומה עשיתי ביום הזה, ואני אצחק
ואסביר להם שאפילו לא יכולתי לכתוב את הסיפור בגלל המקרה
הביזארי שקרה לי בזמן שחשבתי על הסיפור הגאוני הזה, וזה יהפוך
את הסיפור לעוד יותר נמכר, הרי כולם ירצו לדעת איך כתבתי כזה
סיפור, ושבעצם עומד סיפור מאחרי הסיפור הזה.

3 שעות הייתי עם אמיר בטלפון, לא נתתי לא להשחיל אפילו מילה,
רק כל כמה זמן אני שואל אותו אתה שומע, אתה זוכר, והוא עונה לי
בהתלהבות, כל מילה, ובוודאי שהוא עונה לי בהתלהבות, זה הרי
סיפור באמת מלהיב.

והשמש שקעה אל תוך הלילה. זהו המשפט האחרון של הסיפור, זהו בן
אדם, זה הסיפור, אני נאנח בכבדות, מאושר כל כך שדמעות זולגות
מעיני, ואני בן אדם שלא בוכה בד"כ, אבל אחרי כזה סיפור איך
אפשר שלא לבכות ולהתרגש
"אמיר אתה על הקו עדיין?" דומיה "אמיר? אמיר?" "כ..כן אני כאן"
הוא עונה בהלם, גור זה באמת הסיפור הכי טוב ששמעתי בחיים שלי,
ואז הוא מנתק.

מה ניתק הבן זונה, אני מצלצל שוב והוא לא עונה, ולפתע אני מבין
....
וכיום אתם יכולים להיות בטוחים שיש לי 5 מקלדות בבית, ומגירה
מלאה בעיטים, טושים, לורדים, עפרונות, אבל סיפור, סיפור אין לי
וזה לא עוזר לי שאני רואה את אמיר שם בחו"ל מתראיין עם ג'י
לנו, וסטיבן שפילברג רוצה לעשות סרט מהסיפור שלי!