"החדר הזה מסריח"
"תודה, גם אתה"
"לא חשבת לסדר פה קצת?"
"לא ציפיתי לאורחים"
"איך את יכולה לחיות במזבלה הזו?"
"מצויין. אפשר להחליף עכשיו?"
"להחליף מה?"
"חלום, אין לי כוח אלייך, צא לי מהחלום"
"את ערה"
"חבל"
"את עוד חולמת עלי?"
"ברור. סיוטים. אתה מוכן לצאת?"
"כבר אמרתי לך שאת ערה"
"הבנתי את זה, צא לי מהחדר כדי שאני אוכל להתלבש"
הוא קם מהמיטה שלה ויצא, סוגר אחריו את הדלת. לי פלטה אנחה
שקטה וקמה באיטיות מן המיטה, תוך דקות אחדות הוסתר כל הבלאגן
במגירות ובארון והחדר נראה נורמלי למדי, היא שמה על עצמה ג'ינס
קרוע וחולצה כהה שהייתה קבורה תחת הכריות ימים אחדים וריח
הסיגריות שדבק בה עדיין לא נעלם. בזריזות הסתרקה, שפכה על עצמה
מעט בושם, ופתחה את הדלת. הוא עמד מולה, נשען על הקיר, מתנשא
יותר מאי פעם, בוחן אותה במבטו החל מרגליה החשופות וכלה בשיער
ראשה. "התבגרת" סינן בין שפתיו.
"מקווה שגם אתה" חייכה אליו והזמינה אותו להיכנס.
"מה מעשייך פה?" שאלה
"ביקור סתמי עם ההורים" השיב
אין סתמיות אצל הבחור הזה, בוודאי שלא אחרי שנתיים בהן לא
התראו ולו פעם אחת, אבל לא היה איכפת לה, היא רק רצתה לחזור
לישון, הוא הפריע לה באמצע חלום על הסרט שראתה ערב קודם לכן עם
נדב.
"עוד מישהו פה?" ניסתה להיות עניינית ככל האפשר
"ההורים שלך, ההורים שלי, אחי הקטן..."
היא משכה אליה את השמיכה. "התגעגעתי אלייך" נעל מאחוריהם את
דלת חדרה.
"אני בטוחה" אמרה בציניות. משועשעת לגלות ששנתיים שלמות חלפו
והבחור לא השתנה בגרוש, עדיין פולט שנינויות חסרות שנינות
ובטוח באהבתה האינסופית כלפיו. "יש לך מושג מה השעה?"
"אין לך שעון בחדר הריחני שלך?"
"וואלה, דווקא יש אחד" היא הוציאה את הפלאפון מהמגירה שלצד
המיטה והתעסקה בו מעט.
"גילית מה שעה?"
"מוקדם מדי בשבילי, אבל טוב שהערת אותי, כי החבר שלי אמור
לעבור פה עוד מעט"
"בן כמה הילד?"
"יותר מבוגר ממך - זה בטוח"
הוא השתתק. לראשונה מאז הכירה אותו, כך נדמה לה. בכל השנתיים
שבהן קיימו מערכות יחסים מעוותות מעין כמותן, מעולם לא שתק כפי
ששתק עכשיו.
"מה קרה? הופתעת?" חייכה חיוך מתוק ושלחה ידה לעבר שפתיו
"כן, מפליא שבחור כזה ירצה אותך" ענה, מנסה להשיב את כבודו
האבוד.
"ראה הפלא, אכן הוא רוצה אותי, וגם אני אותו, ככה שהחיים יפים"
היא הייתה חייבת ללטף את השפתיים האלו, כל כך הרבה רעל ספגה
מהן, כל כך הרבה תשוקה הן שאבו ממנה.
"אם את כל כך מאושרת איתו, למה את מתחרמנת לי על השפתיים?"
הוא מכיר אותה, יותר טוב מכולם מן הסתם, ובעצם, היא אינה מכירה
את עצמה. בשנתיים האלו התבגרה והשתנתה לחלוטין, היא כבר לא
הילדה הקטנה שמאזינה לבריטני ספירס ומתלבשת בסגנון יציאה כל
פעם שמישהו מגיע, עכשיו היא שלמה עם עצמה הרבה יותר, שומעת
אלפי סגנונות מוזיקה שונים, בעיקר היא אוהבת ראפ לטיני, והלבוש
שלה מותאם להרגשתה ברגע נתון ולא לסביבה, העיפרון השחור סביב
עיניה מסמל בגרות ולא התבגרות, והבחור הזה מולה, הוא פיסת עבר
שמומלץ להשליך אל הפח.
"חשבתי שאם אתה לא סיוט, לפחות כדאי לבדוק מה שלום השפתיים
שלך"
"מי אמר לך שאני לא סיוט? אולי עכשיו יגיע החבר שלך ובגללי
תיפרדו?" הוא חייך אליה, תופס בידו את אצבעה אשר סבבה את פיו
ונוגס בה בעדינות מעושה.
"אל תחמיא לעצמך, החבר שלי לא תופס ממני בגלל מעשים, אלא בגלל
רגשות, ואם אני מתחרמנת על השפתיים שלך והוא בא ומרוויח מזה,
כל מה שהוא יכול לעשות זה להודות לך." עוד חיוכים מזוייפים זה
אל זו, דו קרב אין סופי בתשע בבוקר, בשבת, יום לפני בגרות
במתימטיקה.
לשמע דפיקה בדלת התרחקו זה מזו, היא קמה ופתחה. "נדב תכיר, זה
תום, האקס הדפוק שלי. תום תכיר, זה נדב, החבר שלי" בתגובה
למשפט ההיכרות הנחרץ כרך נדב את זרועו סביב גופה הצנום של לי.
"נעים מאוד" הושיט תום את ידו, נדב נענה בלחיצת יד קצרה, לי
ניצלה את ההזדמנות לסגור אחריהם שוב את הדלת. "אתה הדפוק
שמאוהב בעצמו?" שאל נדב תוך כדי התיישבות על המיטה. תום נראה
מופתע נוכח השאלה. "כן, זה הוא" השיבה לי, מתיישבת לצד נדב.
"בתור מישהי שלא מרגישה כלום, מסתבר שאני די מהותי בחיים שלך"
הביטחון העצמי המזוייף של תום לא איחר לחזור. נדב ולי חייכו זה
אל זו בשתיקה, אחר כך התרוממה היא ממקומה, ונשקה לתום על לחיו
"היית מהותי בחיים שלי, כבר לא, ואם תסלח לנו, אנחנו צריכים
להספיק כמה דברים לפני שנדב יחזור לבסיס, מכיוון שהוא לא
ג'ובניק כמוך יקירי" בבושת פנים יצא תום מן החדר והותיר את
הזוג לצחקק להנאתו. בזמן שתום ישב בסלון הבית עם המבוגרים, נדב
עזר ללי לתרגל אינטגרלים וטריגונומטריה, שהרי איזו סיבה אחרת
יש לאנשים להיות ערים בשבת בבוקר?