כבר שבוע בבית הספר.
בימים האחרונים אנחנו מסתובבים הרבה ביחד. אתמול החזקתי לה את
היד, שם בחורשה, על השולחן.
היא יפה.
כבר חושך. הלימודים נגמרו להיום. אני יוצא לחפש אותה.
אנו מסתובבים ברחבי הפנימיה, מחפשים מקום מבודד לשבת בו.
הולכים, מדברים. מצאנו מקום נחמד. אנחנו מתיישבים. די קר כאן.
אני נותן לה את הז'קט שלי. לאחר זמן מה, אנחנו נכנסים לכיתת
המוסיקה הקרובה. אני מתיישב ליד הפסנתר. היא נשכבת על אחד
השולחנות. זו כיתה עם חלונות רבים. למען האמת, שני קירות של
הכיתה הם ברובם חלונות. המנורות נשארות כבויות, האור היחיד
בחדר בא מבחוץ, יוצר צללים יפים, אווירה יפה. אני אוהב לנגן
שם, בכיתה שבקצה מסדרון המוסיקה. אני מנגן את המנגינה שלי.
האצבעות שלי נעות טוב כשאני רוצה לנגן, כשזה בא מבפנים. הכל
יוצא יפה יותר, בטבעיות. אני מנגן, היא שוכבת. בחושך. הזמן
עובר.

בקרוב חנוכה, שבוע גמד-ענק. בית הספר מלא בדברים לא שגרתיים.
היום יום שני, יום הפעילות הקבוצתית. הפעם הזו עושים פעילות
משותפת לתלמידים מכל השכבות, בקבוצות רנדומליות. היא איתי
בקבוצה.

בחודשים האחרונים אנחנו לא מדברים. כשאנחנו עוברים אחת ליד
השני במסדרון, אנחנו לא מגיבים. אפילו לא מבט. בהתחלה היה לי
מאוד קשה, זה נחלש עם הזמן.

אנחנו יושבים במעגל בכיתה. בינה לביני מפריד רק מישהו אחד.
מבטינו לא נפגשים. הפעילות מתחילה, רוב הילדים בקבוצה עייפים.
האווירה עייפה. אני מתוח כשאני לידה. איני בטוח איך להתנהג. זה
גורם לי הרגשה רעה. לאט לאט האנשים מתעוררים, מתחילים לעבוד.
אנחנו אמורים לנסח איזה משהו, וליצור משהו ויזואלי שיסביר את
הכתוב. הזמן עובר, הדברים מקבלים צורה לאט. סוף הפעילות,
מתחילים לנקות. רק ארבעה אנשים בחדר. המדריך, אני, היא ומישהו
שעובד איתה על המיצב. אני מתיישב ליד הפסנתר. האור דולק, היא
עומדת, אנשים נמצאים בחדר.
אני נזכר.
הרגש בא, המוסיקה נובעת. הצלילים עשירים יותר. אני מנגן את
המנגינה שלי, אותה המנגינה שניגנתי אז.
האם היא זוכרת?  

הם סיימו ויצאו, אני נשאר לבד בחדר.
קם מהכיסא, מרים חתיכת נייר מהרצפה, מכבה את האור ויוצא.