אני שנאתי את השותפה שלי מאד מאד.

תמיד זרח על הפרצוף שלה מין חיוך טפשי, ניסתה למצוא חן ולרצות.
אבל אני לא אוהבת חנפנים וצבועים, אני אוהבת אנשים שאומרים את
האמת ישר ולפנים. בגלל זה היו לנו בעיות, לי ולשותפה הקופה.
ניסיתי לצאת מהחדר רק בשעות שהיא לא בבית, אבל זה היה דבר שקשה
לעשות. לפעמים הייתי בטוחה שהבית ריק והתגנבתי למטבח כדי ליטול
עוד סרדין - ואז הייתי שומעת את החריקה האיטית של דלת חדרה
וידעתי ששוב נלכדתי. היא היתה מתקדמת לעברי ונעצרת קרוב קרוב
אלי. היתה שואלת על בנים, לימודים, אושר ואהבה. כל הדברים שכאב
לי רק לחשוב עליהם. כל מה שרציתי היה לחזור לחדר ולהמשיך לצפות
בחשיפה הצפונית. אבל לא יכולתי להגיד לה את זה, היא לא היתה
מבינה.
כן כן, היא היתה טיפשה. לא סתומה לגמרי, אבל כזו מפגרת
מתיימרת, אתם בטח מכירים את הסוג.  
אם אני אספר עכשיו שרצחתי אותה וקברתי את גופתה בחצר, מתחת
לחבלי הכביסה, זה יהיה כ"כ נדוש ומתבקש. אז אני לא אספר את זה.
האמת, היום אנחנו חיות בהרמוניה ובאושר. אין אפס ודאונס כמו
פעם אבל הכל כל כך שליו ורגוע. אין ריבים, טינות וכעסים, הכל
אחלה.

חוץ משאריות הדם והקרביים שלה שנדבקו לפורמייקה!
סתם... באמת שלא הרגתי אותה במו ידיי.
שילמתי לבחור אחד שיעשה את זה!!
סתם..... הם היו שני בחורים.