-"סליחה חנה.... אני משאירה את הפל' פתוח השיעור... את מבינה
אריאל ..... היא אמורה להתעורר בשעות הקרובות .... לפחות ככה
הרופאים אמרו... ו... ו... אמורים להודיע לי כדי... כדי.."
גמגמתי
-" אם כך אין שום בעיה" היא קטעה את דברי "תהיי חזקה...ואם את
צריכה משהו אני כאן" הוסיפה בכל מרגיע.
ואכן הפל' צלצל בערך רבע שעה לאחר תחילת השעור.
יצאתי החוצה עם חיוך זורח על שפתי- היא התעוררה! סוף סוף...
לבסוף!
-"מיכלי....את שומעת?" נשמע קול מרוסק מהקצה השני.....אבל מי
שם לב לדקויות ברגעים כאלו.
-"כן"  
-"שבי!"
-"היא התעוררה?" "איך היא מרגישה?"הצבע לקולי חזר.
-"מיכל שבי!"
-"אני יושבת"
-"תראי.... מיכל... את מבינה...." גמגם הקול "היא הייתה במצב
מאוד קשה... ו.. לא היה מה לעשות.... אבל אני יודע שהיא אהבה
אותך מאוד....."
- "מה הכוונה? ...היא ...היא"

מיכל ניתקה את השיחה הדמעות הציפו את עיניה.
היא לא התעוררה ולא תתעורר לעולם.
החיוך הפך לבכי, סומק הלחיים הפך לאודם בעיניים.