"אני נותן לך את העולם" אמר אחי הגדול, ראובן, והושיט לי מעין
מחזיק מפתחות. היה עליו כפתור קטן ואדום, וכל הארצות עליו היו
שקופות. לחצתי על הכפתור, וכל העולם הואר באור אדום חלש.
"עכשיו תלחץ עליו שוב" אמר. לחצתי שוב פעם, והאור נכבה. "האור
הזה אומר לי שאתה צריך אותי. גם לי יש אחד בדיוק כזה, וכששלי
נדלק, שלך נדלק, ולהפך"

ישבתי באמבטיה. היה יום מגעיל, אחד מהימים בהם כולם שונאים
אותך. כל הכתה שנאה אותי היום, רק כי אמרתי לאיליה הרוסי שהוא
בן זונה מכוער וטיפש ושלאמא שלו יש שפם כמו של הזה, פרץ. אז
מה? מותר לי לרדת על רוסים, כי אני רוסי. אז המורה שלחה אותי
למנהלת ואמרה שאני גזען, ואמרה שאני לא זז משם לפני שההורים
שלי באים והתקשרה אליהם. ישבתי וחיכיתי. עברו שלוש שעות, ואבא
ואמא לא באו, וכל מה שראיתי היה גשם בחלון. לא אהבתי את הגשם
הזה, הוא היה עצוב. זה לא היה גשם אמיתי, זה היה גשם של אלהים
כשהוא בוכה, כי גם הוא בנאדם, וגם לו עצוב לפעמים. ישבתי,
מנדנד את הרגליים. ידעתי שנמאס לי. לחצתי על הכפתור האדום על
מחזיק המפתחות שלי וחיכיתי לראובן. אחרי 20 דקות הוא נכנס לחדר
המנהלת והיא סיפרה לו מה קרה. הוא הבטיח לה שזה לא יקרה שוב.
נכנסנו למכונית שלו והצמדתי את הפרצוף שלי לחלון, כדי להרגיש
את הקור של הגשם. ראובן חייך, הוא ידע שהגיע לאיליה הרוסי.
אח"כ ישבנו וראינו חדשות, ושמענו על תאונת דרכים. אמרו שהשמות
של ההרוגים הם כמו של אבא ואמא, אבל זה לא יכול להיות הם, כי
הם היו בעבודה, במשרד, למה להם להיות באוטו נוסע? "זה לא אמא
ואבא" אמרתי לראובן. "אמא ואבא היו בעבודה". ראובן לא דיבר, רק
נתן לי כאפה. "הם נסעו לקחת אותך מהבית ספר!" הוא צעק. הרגשתי
שאני מתחיל לבכות. בכיתי כל הלילה. אפילו באמבטיה, כשישבתי
וחשבתי על כמה מגעיל היה היום.

כל הכתה באה לנחם אותי, אפילו איליה הרוסי הבן זונה המכוער
והטיפש שמותר לי לרדת עליו, כי גם אני רוסי. וראובן היה כל
הזמן בבית משפט, כי הוא רצה לגדל אותי, ולא רצו לתת לו, ובסוף
הוא שכר הרבה עורכי דין ואמרו לי שאני יכול לגור איתו. במילא
היו נותנים לי משפחה מאמצת דפוקה, כי הם חשבו שזה בגללי שאמא
ואבא מתו, כי אני ילד דפוק שקילל את איליה הרוסי הבן זונה
המכוער והטיפש, שזה בכלל היה בגללו, כי הוא עצבן אותי. חזרתי
לבית הספר אחרי שבוע.

ישבתי באמבטיה. היה יום מגעיל, אחד מהימים האלה בו כולם שונאים
אותך. כל הכתה שנאה אותי היום, רק כי אמרתי לאיליה הרוסי שהוא
בן זונה מכוער וטיפש ושלאמא שלו יש שם כמו של הזה, פרץ. אז מה?
מותר לי לרדת על רוסים, כי אני רוסי. והמורה שלחה אותי למנהלת
ואמרה שאני גזען, ואמרה שאני לא זז משם לפני שאח שלי מגיע.
לחצתי על הכפתור האדום בגלובוס וחיכיתי שהוא יבוא. עברו שלוש
שעות, ושוב היה גשם, כמו פעם, כשלאלהים עצוב. המנהלת נכנסה
לחדר. "זה כי אני גזען?" שאלתי אותה. היא לא דיברה. היא חיבקה
אותי, אבל מי היא בכלל שתחבק אותי? היא סיפרה לי שאח שלי מת
בתאונת דרכים בדרך. הייתי עצוב, אבל לא בכיתי, כי זה לא היה
אשמתי, אלא אשמתו של איליה הרוסי הבן זונה המכוער והטיפש.
ישבתי באמבטיה אצל איזשהו זוג שרצו לשכן אותי אצלו, וחשבתי
איזה יום מגעיל היה. כולם באו לנחם אותי, גם המנהלת והכיתה
ואיליה הרוסי הבן זונה המכוער והטיפש.

עברו 20 שנה מאז. התחתנתי כבר ועכשיו יש לי שני ילדים, עם הפרש
של 8 שנים בינהם, והקטן הולך עכשיו לכתה ד'. הפריעו לי בעבודה
יום אחד. זה היה מבית הספר של הבן הקטן, אמרו לי שהוא קילל
איזה ילד ואמר לו שהוא רוסי בן זונה מכוער וטיפש ושלאמא שלו יש
שפם כמו של הזה, פרץ. אז נסעתי לאסוף את אשתי מהעבודה. בדרך
לאוטו תפס אותי מישהו מוכר. זה היה איליה הרוסי הבן זונה
המכוער והטיפש, הוא אמר שהילד שלי קילל את הילד שלו. ואשתו
עמדה לידו, ובאמת היה לה שפם כמו של הזה, פרץ. הוא עשה לי יותר
מדי רע בחיים, רציתי שלא ייגע בבן שלי. לחצתי על הכפתור האדום.
פתאום פגע באיליה ברק, סתם ככה. ידעתי שזה ראובן, שהבטיח לי
שיבוא. נכנסית לאוטו. גשם התחיל לרדת כשנסענו, כמו הזה שיורד
כשלאלהים עצוב. הגשם ירד כ"כ חזק.. לא ראיתי כלום, גם לא את
אורות המשאית שהתקרבה בצד הלא נכון של הכביש...