שלושים וארבע, ספרתי אותן, שלושים וארבע זונות עבדו באותו ערב
במתחם. זו לא משימה פשוטה לספור, אבל פיתחתי מיומנויות אחרי
חודשים ומאות קילומטרים שרכב הגולף הדהוי שלי גמא באזור שריח
הים והאפילה השוררת בו מהווים תפאורה סוריאליסטית לפעילות
המתרחשת בו.
ספירת הזונות זה לא עניין של מה בכך! הן באות, הולכות, עולות
עם לקוחות וחוזרות אחרי חמש דקות כשבארנקן עוד שטר של מאה
שקלים ופחות קונדום... חלקן הולך להזריק את מנת הסם היומית
וחוזר כמו בובת סמרטוט התלויה על חוטים...
העיקר שהלקוח המאושר זכה למציצה וחפוז במושב הקדמי של המכונית
כשמוט ההילוכים תקוע בישבנו,

אבל לא אני! אני רק מסתכל, צופה מן הצד בתיאטרון האבסורד
המשונה ורצוף האירועים אך נטול העלילה הממשית, המתרחש לנגד
עיני.

בשביל לספור את כל הזונות יש צורך בסבלנות, זיכרון טוב, כושר
מיון וסיווג. במילה אחת- שיטתיות. מצאתי שהכי קל זה לתת להן
שמות ולקשור אותן לאזור הגיאוגרפי בו כל אחת מהן עובדת.
לדוגמא, בחלק הצפוני של המתחם יש את אזור חניית הכורכר הגדולה
"חניון הזקנות". בחניון עובדות "דאבל צ'יזבורגר"-אישה גדולת
מימדים וחזה עצום אותו היא מציגה לראווה. "אני מלקקת את הביצים
מותק", היא צעקה לי כשחלפתי על פניה בדהרה, לפני כמה זמן.
עשרים מטר אחריה עובדת דרך קבע "אפרסמון מקומט"- אישה בגילאי
הארבעים פלוס בעלת שיער כתום והתרחבות מוזרה באזור הבטן
המודגשת במיוחד בזכות בגד הגוף הצעקני שהיא לובשת.  
חמישים מטר הלאה בכניסה לחוף כמעט, יש את "כיכר הנרקומניות".
בכיכר עובדות הנשים המסוממות, חבורה צעירה ומוזנחת למראה שכבר
לא שמה לב למה שמתרחש סביבה. היו פעמים שראיתי לקוחות שממש היו
צריכים להתחנן בשביל שאחת מהן תיגש לרכב שלהם. הן מהוות עלבון
אפילו לזונה.
יש עוד המון זונות, אבל אין לי כוח לספר לכם על כולן.

באחת התצפיות שלי החל לרדת גשם. הזונות נהיו עצבניות ומספר
הנהגים פחת ככל שהגשם התחזק. מטר וחצי לפני נעצרה פז'ו כסופה
והנהג שבה התחיל לנהל משא ומתן עם "העכברה הבלונדינית" על
זיון. המתנתי אחריו לראות לאן זה יוביל. לאחר כדקה שמעתי אותה
צועקת לו מבעד למסך הרוח ורעש הגלים המשתוללים- "לא עושה בתחת
יא מניאק, סע מפה"....
זה היה מצחיק נורא, לא הפסקתי להיחנק מצחוק שעה שלימה אחרי זה.
בשביל ליהנות מהערב עד הסוף החלטתי לעקוב אחרי הסוטה, ונסעתי
אחריו עד לבית שלו. גיליתי שהוא גר בשיכון יוקרה ליד הים. על
הדלת של ביתו היו רשומים הדברים הבאים- משפחת לוי- משה, רונית,
הילדות שיר וגל, והכלב בודי. "אידיוט", חשבתי לעצמי, "אתה לא
מרגיש כמה אתה פאתטי? מה יש, אשתך לא נותנת מספיק? ומה עם
הכלב?" תחושת גאווה הציפה אותי, ניפחה את חזי וגרמה לי לשביעות
רצון בלתי מבוטלת.  
חזרתי למתחם הזונות לחפש עוד פריירים כמו מר לוי. האמת, אני לא
יודע מה בדיוק משך אותי לשם, אולי זה הגשם, הסערה והגלים
הגבוהים שהעפילו ליד, אולי המחשבה שהילדות של דני לא יודעות
איפה אבא היה הלילה ואשתו חושבת שהוא חזר מנסיעת עסקים
מבוסטון, אבל משהו קרא לי לשוב לשם פעם שנייה באותו לילה.
נסעתי על הדרך המשובשת, נאבק בגשם, והגעתי לחלקו הדרומי של
המתחם תוך שאני מדלג על "שדרת הרוסיות", על "תחנת המזדמנות"
ועל עוד כמה זונות בודדות מפוזרות הנאבקות בקור.
כשהגעתי ל"רציף הקוקסינלים" קידמה את פני "מיס פיגי"- קוקסינל
ענק עם אף חזרזירי שהולכת תמיד עם מכנסיים קצרות המבליטים את
רגליה העבותות. ככלל, בניתוח רציונאלי-אבסולוטי-פרדוקסאלי,
תמיד סברתי כי הקוקסינלים הם החבורה הכי נשית, יפה וסקסית מכל
הזונות, חוץ ממיס פיגי. הן לרוב מטופחות יותר מאחיותיהן למקצוע
העתיק, גבוהות, חטובות, מתאימות את מלבושיהן זה לזה, והכי
חשוב- לא מסוממות. בין הלקוחות שלהן יש כל מני הומואים בארון
או מחוצה לו, המעוניינים בזין בעטיפה נקבית.
ככלל, אני לא משתגע על הומואים ולא מתרשם מחוקי הפוליטיקלי
קורקט בעידן הפוסט-מודרניזם של היום, המחייבים יחס טבעי
כלפיהם. הדיון הזה מזכיר לי שעובד איתי אחד, גיל שמו, במשרד.
אני בטוח שהוא הומו מזיין בתחת. כל היום מתלבש כמו דוגמן, עושה
פוזות לראי בשירותים , מטופח ומגונדר כטווס ויש לו ים של
גינונים נשיים. גיל חושב את עצמו, מסתובב בעבודה לבוש ארמאני,
הבוסים מתים עליו, הבנות מפלרטטות עימו, בא לי להקיא ממנו.
האמת היא שאיתי הוא בסדר, נחמד אלי, ידידותי, כמה פעמים אפילו
הציע לי לאכול איתו בצהריים, אבל אני לא קונה את זה. גיל הוא
פשוט הומו, נושך כריות, אוכל בתחת מלוכלך, שלא יעשה לי הצגות.

באותו ערב, אחרי "מיס פיגי", עמדו  3 קוקסינלים נוספים. הם
דברו ביניהן בקולי קולות, ספק גבריים, ספק נשיים, לא הצלחתי
להבין מה אמרו. המשכתי, וראיתי פתאום אחת חדשה עומדת שם רטובה
בצד. בלי מטרייה, בלי כלום, המים נטפו על גופה החלק שהבהיק
באור פנסי המכונית שלי. היא הייתה בערך מטר שבעים, בלונדינית,
שיער מקורזל עד לכתפיים , אף סולד, ליפסטיק בורדו שהפך את
שפתיה למבהיקות וחושניות, זוג שדיים גדולים ומחוצפים-פאר
הטכנולוגיה של הרפואה הפלסטית. ראיתי אפילו מבעד לנענועי
המגבים העצבניים שבמכונית, שהחריץ בין שדיה היה מושלם. זהו,
החלטתי בהתלהבות, אני אקרא לה "עמק הסיליקון", למה לא? עצרתי
את רכבי, רציתי להתבונן יותר בתשומת לב בעבודת הטיפוח המרשימה
של החדשה. היטבתי מבט ובחנתי את מותניה הצרים, ישבנה המעוגל
ורגליה הארוכות, כשלפתע היא התקרבה למכונית והחלה לרכון לעבר
חלוני שהיה מעט פתוח . "ערב טוב", אמרה מבעד לגשם בקול צרוד
כשל מרלן דיטריך. "בא לך על קוקסינלית"?
לא עניתי, רק בהיתי בה בפאניקה. אני צופה, לא שותף, באיזו זכות
היא משבשת את כללי המשחק?
היא המשיכה ללא מעצורים- "זה מאה שקלים למציצה וזיון מתוק"...
התחלתי להניד בראשי לאות לא, אבל כנראה מרוב שנלחצתי מהמצב
נאלמתי דום, והיא פרשה את היסוסי כהזמנה לכניסה למכונית. היא
פתחה באלגנטיות את הדלת ולפני שהספקתי להניד עפעף מצאתי עצמי
בוהה במרחק של 3 ס"מ מגבר-אישה בשר ודם, ונתקע לי גוש בגרון.
היא בכלל לא נראתה כמבחינה בקיפאון ובמבוכה שאחזו אותי, ובשיא
הטבעיות, כוונה אותי לתוך ההרים שבצוק ליד.

מן הסתם אני מתקשה לשחזר את מהלך הנסיעה החל מנקודת האיסוף ועד
לנקודת ההתרחשות כי מוחי עבר לפאזה אחרת, ליבי דפק כמו משוגע,
ואני לא בטוח שזכרתי איך קוראים לי. אני בקושי זוכר מתי שאלתי
אותה איך קוראים לה, אבל כן זוכר שהיא ענתה - "סטפני".
כשהגענו לגומחה בין שני קצוות צוקים הפונים לים, סטפני אמרה לי
לדרדר את האוטו חרישית לשביל עפר חשוך, ולדומם את המנוע. היא
הוציאה מכיסה קונדום ומישחה של שימון, והורידה את המושב הקדמי
לתנוחת שכיבה.
בהיתי בה בהלם.
היא אמרה, "מה אתך חמוד"? נו כבר, אין לי הרבה זמן... "
בידיים רועדות, כחסר כל כוח רצון משלי , שלפתי את הכסף מהארנק
שלי ושילמתי לה .
"נו, אני כבר מתה למצוץ לך ", היא אמרה, ושלפה לשון גמישה
וורודה וליקקה עימה את שפתיה הבוהקות.
לא יודע למה, כל חושי רצו להתנגד, אבל משהו משך אותי לשם, לא
יכולתי לגלות התנגדות. אחוז גועל, משיכה ודיבוק של טרוף,
הורדתי את בגדי, וסטפני הלבישה לי קונדום במיומנות והחלה לטפל
בי בשקדנות. תוך כדי היא הרימה את חולצתה וגילתה זוג שדיים
זקורים. "איך הם"? היא שאלה בגאווה כילדה קטנה. "יפים?"
"מדליקים לאללה", עניתי מגמגם כולי, נבוך להודות בפני עצמי
שאכן הם פאר היצירה. תוך כדי שהיא מוצצת, יונקת, שוקדת כל כולה
לענג אותי, בהיתי בשדיה העולים ויורדים והתחלתי לחוש חום מוזר
מתפשט לי בגוף עד לתוך קצות האצבעות. כאחוז בולמוס, סקרן,
נגעל, מוטרף ומאוהב, ידי נמשכו כבעלות כוח רצון משלהן והחלו
משוטטות לאורך משפעתה . ואז הרגשתי אותו, אבר מין זכרי החפון
בתחתון צמוד אדום. נגעתי בו בהיסוס, וחשבתי שהגעתי למערב
הפרוע. אחרי שסטפני סיימה לטפל בי בעזרת פיה , היא הורידה את
תחתוניה, נשכבה על גבה, והזמינה אותי לבוא אליה. מהצד הציץ
הזין שלה, רגיל, זקור למחצה, פרי באושים של
גבראישהגבראישהגבר... לא ידעתי כבר מה זה. ספוג זוהמה של תשוקה
מכוערת ומושכת לסירוגין, הפכתי אותה על גבה והכנסתי את אברה
לפי. איזו הרגשה מוזרה, הכול התבלגן לי בראש והרגשתי כמו
מסומם. לא ידעתי אם להקיא או לצרוח, אבל משום מה המשכתי, אחוז
אמוק. פתאום היא אמרה לי "עכשיו תורי, נשכבה על בטנה שוב,
הנחתה אותי לתוך הרקטום שלה, וגמרתי אחרי חצי דקה. זאת הגמירה
הכי מהירה שהייתה לי מאז גיל 16.

אחרי זה הכול היה מהר נורא. חזרתי לכיסא הנהג דומם כולי, סטפני
הוציאה מתיקה נייר טישיו, עטפה את הקונדום והשליכה אותו דרך
החלון, פתחה את דלת המכונית, יצאה והשתינה כמו גבר אמיתי-כמה
לא נשי מצידה, והלכה. לא החלפנו מילה.

השעה הייתה אחרי אחת וחצי בלילה כשחזרתי הביתה. מאז שלימור
עזבה אותי אני שונא לחזור הביתה לבד. חצי שנה שהבית, חדר השינה
והמיטה הם המקומות הזרים ביותר עבורי. אותו לילה היו לי נדודי
שינה גרועים הרבה יותר מהרגיל. כל פעם שחשבתי על מה שהיה,
הציפה אותי תחושת גועל פיזית, שנאה עצמית, והתעוררות מינית
מרגיזה. רציתי להרוג את עצמי, אך כמקביל הציפה אותי תחושת
ציפייה והתעוררות כמו לפני גילוי חדש.
למחרת איחרתי לעבודה. הגעתי לבסוף טרוט עיניים, עצבני ושונא את
עצמי ואת כולם לא פחות. כל אישה שעברה מולי תיעבתי, ולגברים
רציתי להרביץ. כשהבטתי במראה בשירותים, התחשק לי לרסק אותה
ובלבד שלא להביט באדם המוזר שהביט בי ממול. כנראה שזה ניכר
במראי, שכן גיל ההומו ניגש אלי בשירותים בעודי בוהה בעצמי
במראה תשוש ומעוך, הלם בכתפי בחברמניות מעושה, ושאל אם אני
בסדר. "אתה נראה כאילו דרס אותך טרקטור הבוקר " הוא מלמל ושחרר
צחקוק חנוק ונמוך. חשבתי שאני יכול לרצוח אותו באותו רגע, ידי
התרוממה בשביל להכות אותו בלחיו החלקלקה והריחנית, אך נעצרה
באוויר, ונשמטה חסרת חיות. הבטתי בעיניו בעלבון והופתעתי לראות
בהן מבט כן ואמיתי, כאילו באמת רצה להבין אותי. למרות זאת, כל
גילוי של סימפטיה או חיבה אלי באותו יום הכעיסו  אותי בטרוף,
אז דחפתי את גיל ממני בגסות, וסיננתי "תוריד את היד שלך ממני,
יא חתיכת מתרומם".
בגלל הדחיפה שלי הוא החליק לאחור, גופו הגמיש והאתלטי נתקל
בכיור והתקפל לשניים. עזבתי אותו כשהוא שכוב על רצפת השירותים,
מים שחומים דבקים בבגדיו היפים, ועל פניו הבעה של תדהמה.

חלפו שלושה חודשים מאז אותו יום, ואני מובטל. המשבר בהיי-טק
והתקרית עם גיל הפכו אותי לראשון המפוטרים בחברה. הבוס שלי אמר
לי שאני אדם מאוד מוכשר אבל "אתה חייב לקחת את עצמך בידיים" ,
ונתן לי פתק עם טלפון של הפסיכולוג של הבן שלו שכמובן זרקתי
לפח מייד אחרי השיחה עמו.

מאז אני לא עושה כלום כל היום, שוכב במיטה כמו מת ורק בלילות
חי. במקום להמשיך בשיטוטים במתחם הזונות כולו, אני נוסע כל
לילה ישירות לרציף הקוקסינלים. אחרי סטפני גיליתי גם את נטלי,
סינטיה, יסמין, אלכסנדרה, ויש עוד כמה, כבר לא זוכר.
מחבר יחיד שנשאר לי מהעבודה הקודמת שמעתי שגיל התחתן עם
פסיכולגית עשירה. אחרי הכול, יכול להיות שטעיתי והוא בכלל לא
הומו?