אני לא מהאנשים שהדברים האלה קורים להם. אני אוהבת להגיד שלי
זה לא יקרה. כי זה אף פעם לא קורה.
ובגלל זה אני לא מבינה איך זה בעצם קרה לי. זה אף פעם לא קורה
לי. אולי זה בגלל שלא הערכתי את המצב כמו שצריך, חשבתי כמו
תמיד להתנפל על האתגרים כאילו הם עוגיות, כאילו הם לא דברים
שנועדו לכשל אותי.
ועכשיו הם פונים עלי, מוציאים אצבעות מאשימות וצוחקים על דרך
המחשבה הנאיבית שלי. "אז חשבת שיהיה לך קל, אה?!" ובאפיסת
כוחות כל מה שאני ממשיכה לעשות זה לבכות. אפילו לכתוב אני כבר
לא יכולה. לא נשאר לי לאן לברוח. העולם הדמיוני שיצרתי בתוך
תוכי נעלם, מתפוגג. החלקים האחרונים שלו עפו באוויר אחרי
שקרעתי אותו מול הים. ומאז אותו רגע לא ראיתי את החיים שלי
שוב.
המפה שקיבלתי כדי למצוא את עצמי שוב הייתה כנראה ישנה מדי. כל
הדרכים שניסיתי בה, הובילו אותי לשערים נעולים, לדיכאון, להר
שאי אפשר לרדת ממנו, רק להביט למטה בקנאה ולקוות להיות שם,
לראות את האדמה, את הנוף שנמצא שם ולשאול איך זה ללכת בתוכו.
ולא להסתכל עליו, לחלום עליו.
חשבתי שיהיה לי קל, חשבתי שכמו תמיד אני אקנה לי איזה מקום שקט
על גג של מכונית, אפרוש שמיכה ואסתכל על הכוכבים. בלי להתאמץ,
לשבת ולבהות בהם כשהם שלי. ואם אעצום רגע את העיניים הם לא
ייעלמו. אבל הכוכבים המעטים שהיו בשמיים מזמן נעלמו. נשאר רק
הירח, גם הוא כמו כולם מביט בי באכזבה ושואל אותי איך הגעתי
לפה, וזה בימים טובים. רוב הזמן הוא ממשיך לעשן, לזהם את
היקום.
אז עכשיו מה נשאר לי....כמעט כלום. הכל נראה ריק וקשה, ורחוק
כל כך להשגה. אם הייתי טיפה יותר אמיתית, ופחות אני, אולי
הייתי מוצאת תשובות לשאלות ישנות. אם הייתי....אם הייתי אחרת
אולי. אולי הייתי משיגה, אולי הייתי מכירה את כל הידידים
שרציתי, או את כל החברות שרציתי, את כל הכוכבים שרציתי, או את
החבר שאהבתי , או אהבה שחיכתה לי בפינה אבל פשוט לא הייתי
מספיק חכמה כדי להראות לה שגם אני מחכה. והכל זה רק דוגמא.
דוגמא קטנה.
ואחרי כל זה, כל מה שאני מבקשת זה להוסיף אפקט קטן גם
בשבילי.
דמעה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.