עמוס עוז היקר,
אני כותב לך מכתב זה ברגשות מעורבים לאחר תהליך ארוך של
התפקחות. אני משוכנע שתבין אותי ואת הצורך הזה שלי לכתוב לך
כפי שבוודאי אתה הרגשת צורך לכתוב לעגנון...

שיקרת עמוס, חילקת את העולם לקונפליקטים מוגדרים, לתבניות
מסודרות. ארבע עונות, שלושה אבות, חגים ומועדים, מעגלים
נסגרים, קווים מקבילים, ועכשיו היא מתה, מתה, אתה שומע! נחה
בלי שלום על משכבה. וגם הוא מת, הם כולם מתים לי, אתה הרגת
אותם, אתה וההשפעה ההרסנית שלך עלי ושכמותי. לא השארת להם
סיכוי.
למשל  לשוטר משמר הגבול שעמד שם מחזיק ברובה ולא יורה בבנה של
הפליטה הפלסטינאית  שזרק עליו בקבוק תבערה... כמה מסוכן פרי של
אהבה אסורה יכול להיות. או הנערה, דור שלישי לניצולי שואה,
שהתעלסה, או שמא גרמה שיאנסו אותה שני גרמנים שיכורים בעת
ביקורה בדאכו. מה הפלא שתנור הגז היה הבחירה שלה לשים קץ
לחייה. שלא לדבר על הקיבוצניק, לו, לא היה סיכוי מההתחלה.
בגללך הוא נולד ללא כיוון, ללא זהות, ללא כושר הסתגלות מחוץ
למיסגרת. כרוניקה ידועה מראש של רצח מתנדבת. בחיי בחורה תמימה
שבאה לפה מסקנדינביה ולא ידעה למה היא ניכנסת. אפילו עברית היא
לא הבינה... ואתה צוחק כשהקיבוצניק שלי משווה את כלא באר שבע
לקיבוץ ומתלוצץ שחדר האוכל שם יותר גדול, האנשים פחות חטטנים
ושהקיבוץ פחות ריווחי, רגע לפני שהוא נדקר למוות בשל תיגרה
טיפשית בחצר. למה? למה? למה בת הרב חייבת להידרס למוות דווקא
בשבת? ולמה המציל, שמזיין מהצד צריך למות בטביעה? הוא הרי ביקש
סליחה, למען השם! הוא מציל, כל היום הוא רואה מול הפנים
ציצים... כן, ציצים! לא שדיים בשלים כתפוחים מובחרים, לא ניצני
דדים ראשונים, לא חזה מעט נפול ועם זאת מתריס... ציצים!
גדולים, ענקיים, כמו בפלייבוי. נכון שמאז שהוא השתחרר מהקומנדו
הימי הוא לא מצא את מקומו בחברה, אבל למות ועוד בטביעה,
בניסיון להציל את הגרושה שתבעה ממנו בעלות על הילד ורק בשביל
שאתה, עמוס, תתרווח לך בכורסה ותגיד "טביעתו של מציל, כמה
אירוני..."
ובכן, יש לי הודעה בשבילך עמוס עוז היקר, לא הורגים אנשים
בשביל אירוניה, או אהבה אסורה ולא ממומשת, או קונפליקט סמבולי
למצב החברתי פוליטי, לא בגלל זה היא מתה, הם מתו, הם מתו בגלל
שהם היו שם. סתם היו שם, במקום הזה, בנקודה ההיא בזמן, סתם ללא
סיבה, הם פשוט נקלעו לקו האש של נסיון נואש לשים את הדברים
בסדר מסויים ולהראות שיש שיטה, שליטה. מה שלא יהיה, היא מתה
בגלל ציפורן. כן, ציפורן עמוס, ציפורן חודרנית אחת קטנה.
אל תחפש משמעויות נסתרות, אין כאן מסר חבוי או פרדוקס או נמשל
או תהליך של התפקחות או כניעה למוסכמות או חריגה מנורמה, רק
ציפורן אחת של אצבע לא הכי חשובה אבל גם לא שולית, אצבע
בנונית.

עכשיו שב ואספר לך סיפור. כן, אני אספר לך. סיפור אמיתי עם
התחלה אמצע וסוף, סיפור פשוט אבל באמת, לא כמו של עגנון ובטח
לא כמו אלו שלך. סיפור על בחור צעיר... אתה יודע מה, בוא נעזוב
את הרמיזות האוטוביוגרפיות, הבחור הזה הוא אני. לא מזכיר במידת
מה, לא בעל קווי דימיון משותפים, לא נסיון של מחבר כל יודע
להשרות אמינות לדמות, הבחור הזה הוא אני. ויום אחד הוא, אני,
פוגש בחורה. פוגש אותה אצל חברים, לא בהפגנת מחאה, עצרת שלום
או בעת ביקור הורים שכולים, סתם יש להם חברים משותפים. אז
הבחור הצעיר הזה, אני, מתחיל לדבר איתה ולשטוח לפניה את כל
תפיסות העולם שלו על חובות מוסריים חברתיים והמצב
הסוציו-גאו-פוליטי ומשבר הזהות ומשמעויות החיים. והנה, הפלא
ופלא, מה שהרתיע בחורות אחרות או במקרה הטוב הוביל למערכת
יחסים חד צדדית קצרה, לא הפריע לבחורה ההיא, שהשכילה לראות מה
שמאחורי המילים הרבות. היא אפילו לא נבהלה מתאוריית אנטי
נישואין בשלהי המאה העשרים. היתה לה תבונה פנימית להבין את מה
שאני רק עכשיו מבין, היתה לה היכולת לזהות את הסיפור הפשוט.
אבל תן לי להקדים את המאוחר, הקשר בינינו לא שרד ורק בגלל דבר
אחד, כן עמוס, אל תיתמם, זה אתה. היא לא סבלה אותך ואני חשבתי
איך זה ייתכן? ושחקרתי לעומק גיליתי שהיא לא קראה אותך בכלל,
וזו בחורה שאהבה מאוד ספרים. בתיכון היא התחילה את 'מיכאל שלי'
ונשברה. מוזר אתה אומר, הרי זה אחד הספרים הנחשבים... גם לי זה
לא נתפס. חשבתי שאולי היה איזה מיכאל בחייה שגרם לה לרתיעה,
חקרתי אותה, את משפחתה, כלום, להפך, יום אחד גיליתי שהשיר 'חמש
שנים עברו חלפו על מיכאל' אהוב עליה במיוחד... אתה בטח חושב
עמוס, שמכאן הסיפור ייתפתח לאובססיה שלי כלפי הנושא. אתה טועה,
אני הנחתי את הדבר בצד. אמרתי לעצמי, היא לא נחשפה בזמן מתאים,
זה לא נורא, גם אני בתקופת נעוריי פיתחתי אנטי לביאליק, עד כדי
כך שבגיל הנעורים חיברתי מסה קצרה בשם "לא ציפור", אולם
התבגרתי ולמדתי להסיר מהמשורר את התואר "הלאומי" ולהנות
מהמהות. לכן לא לחצתי עליה בעניין שלך, המתנתי בסבלנות
להזדמנות.

ואכן זו הגיעה ערב אחד, קצת אחרי שעברנו לגור ביחד. היא שכבה
במיטה כשלפתע שמעתי אותה אומרת שהיא לא מוצאת תנוחה נוחה. ישר
קפצתי על ההזדמנות, שלפתי מהמדף את סיפרך 'מנוחה נכונה' והגשתי
לה.
כן, אני יודע, תנוחה נוחה זה לא בדיוק מנוחה נכונה, אבל בשלב
הזה הייתי מספיק נואש כדי להאחז ולו בקשר רופף זה.
אתה מבין עמוס, לא יכולתי לסבול את העובדה שהיא לא אוהבת אותך.
כי אם היא לא אוהבת את הסיפורים שלך, היא גם לא אוהבת את
הסיפורים שלי שלימים יגידו כי בתחילת דרכי הספרותית הושפעו
רבות מסגנונך, עד שכמובן גיבשתי סיגנון ייחודי רק לי שהבדיל
אותי מכל אחד אחר... מכל מקום, היא הסכימה לקרוא. לא בטוח בגלל
ההקשר המאולץ של התנוחה הנוחה למנוחה הנכונה, אני חושב שהיא
הסכימה לקרוא מאחר וזה היה בדיוק ביום הכיפורים ונמאס לה
מהתשחצים.
וכך היא החלה קוראת. מילה אחר מילה, דף אחר דף. ואני נזהרתי
שלא להפריע לה, חלילה לעצור לה את שטף הקריאה. על קצוות
האצבעות התהלכתי מחוץ לחדר, מציץ מדי פעם לראות את הבעת פניה,
כאילו שביצירה שלי מדובר. לבסוף התיישבתי בסלון, כוסס את
ציפורניי, בציפייה דרוכה מחכה שהיא תסיים. מה מאושר הייתי
כששמעתי שביב צחוק מהחדר, לא הצלחתי להתאפק ורצתי אליה כשהבעת
ניצחון על פני, נכון לחלוק איתה את כל המשמעויות הנסתרות
והתובנות המתבקשות ולהעלות את יחסיינו מדרגה אחת למעלה. אולם
משנכנסתי לחדר וראיתי אותה גוחנת בהנאה מעל גליון "לאישה",
איזה מיתר פקע בי. והיא עוד מצטטת לי מהירחון, "דוקטור רות
היקרה, אני נוהגת לאונן בעזרת קילוח מים מהטוש לכוס..." ופה
היא פרצה בצחוק עז מחכה שאצטרף להילולה.
"מה קרה לעמוס עוז?" שאלתי ללא כל צל של חיוך.
"משעמם לי" אמרה, "אני צריכה לקרוא משהו טיפשי, זה 'אלף בית'
של להעביר את הצום..."
בנקודה הזו נשברתי סופית. יכול להיות שלצירוף האותיות 'אלף
בית' יש חלק בזה. תבין עמוס, אתה לימדת אותי שצריך לנקוט עמדה
ואני גדלתי בתקופה שבה בוחרים דבר אחד ומוקיעים את האחר. ליכוד
או מערך, גלי צה"ל או רשת גימל', ירדנה ארזי או עופרה חזה,
עמוס עוז או א. ב. יהושוע... זרקתי עליה פיתה.
שום משמעות סימבולית המרמזת על המחלוקת שביני לבינה סביב עניין
הצום ביום הכיפורים לא הייתה באקט הזה. זה פשוט היה הדבר שהיה
לי באותו הרגע ביד. כמובן שהתנצלתי והתרפסתי בעודי מקלף חתיכת
פסטרמה, שבסיוע חרדל נדבקה על פניה האדומות. זה לא עזר, אחרי
שלושה שבועות נפרדנו.

יצא לי לראות אותה לפני כמה חודשים בבית חולים. חיכיתי במסדרון
שמילי תצא מהניתוח וראיתי אותה יושבת עם ספר של גרוסמן ביד,
מחכה להיכנס לרופא כלשהו. אני החזקתי ספר של עירית לינור.
"זה לא שלי" התנצלתי "זה ספר שמילי, חברה שלי, הביאה. היא
בניתוח להסרת ציפורן חודרנית".
"לא היה לך איזה סיפור על מישהי עם ציפורן חודרנית?" היא שאלה.
חייכתי, היא חייכה  גם, "אני מקווה שהיא כן תשאר בחיים..."
אמרה.
הבטתי בה כשהיא נבלעת בחדרו של הרופא ובתיזמון מדוייק האופייני
דווקא לסיפורים שלך, הופיעה מילי עם תחבושת ענקית על הרגל,
"נו, מה אתה אומר על עירית לינור?" שאלה.
"לא יצא לי עוד לקרוא" התנצלתי.
"אבל הבטחת..." מחתה מילי
אתה מבין עמוס, אתה הפסדת. מילי נשארה בחיים ואני חזרתי לכתוב.
חזרתי בגדול. ביי.