"אמא, את יכולה בבקשה לקרוא לרופא?"
"למה? מה קרה?!" שאלה אמי בבהלה. "את בסדר?? בני, תתקשר
לדוקטור בריאון!  עכשיו!!"


זה לא היה מזמן כל הסיפור, בקושי עברו חודשיים. שכבתי במיטה
שלי, עם כובע צמר, שמיכת פוך ודובי. כמו בכל בוקר אבא בא להעיר
אותי כדי שאתארגן ללכת לבית הספר. כל כך לא התחשק לי לקום.
הייתי נותנת הכל בשביל עוד שעתיים של פוך וחלומות, הכל. זה לא
עזר לי כי לא ממש היה לי מה לתת, ונאלצתי לקום. אבא הכין לי
קפה וכמו בכל בוקר שאל את השאלה הידועה מראש "שני סנדביצ'ים?".
כרגיל הנהנתי באדישות והתמכרתי לקפה שלי.
זה היה בוקר חורפי, הטיפות ריצדו על החלון והשמש התחבאה לה אי
שם בין כיסוי העננים האפור שלה. איזה כיף לה, היא לפחות יכולה
להמשיך לישון עוד קצת היום.
למרות שאני אוהבת חורף הבוקר הזה היה נטול אהבה לחלוטין. לא
הרגשתי אפילו קמצוץ שלה, של האהבה.  סיימתי במהירות את הקפה
שלי ופניתי ללכת לכיוון החדר שלי. החדר שלי נמצא ממש בסוף
הבית. עוברים את המסדרון הצר, את החדר של אחי, את השירותים,
ואת חדר השינה של הוריי ורק אז מגיעים אליו. אף פעם לא חשבתי
שהוא ייראה לי כל כך רחוק, אבל באותו בוקר זה נראה לי פשוט
בלתי אפשרי להגיע אליו.
עצרתי ליד חדר האמבטיה והתלבטתי אם לצחצח שיניים עכשיו או ממש
לפני שאצא. זו התלבטות קבועה אצלי. להסתכן בללכלך את הבגדים
אח"כ או להירטב במים הקפואים האלה עכשיו, כשתחושת הפוך מהלילה
עוד טבועה בי?
כהרגלי המשכתי ללכת לכיוון חדרי שהיה מרוחק רק מטרים ספורים
מחדר האמבטיה כשלפתע תקף אותי כאב עז בחזה. אנחה קלה של כאב
יצאה מפי ונפלתי בכבדות אל הרצפה הקרה. הרגשתי כאילו זה הסוף,
כאילו חיי העלובים עומדים להסתיים כעת. חיוך קל נמתח על שפתיי
ודמעה מלוחה נשרה על לחיי. הכאב לא פסק וכשהבנתי שמדובר במשהו
חמור לא נותרה לי ברירה וצעקתי לכיוון אמי, שעדיין התכרבלה לה
במיטתה שתזעיק רופא. זו הייתה בקשה מנומסת, רגועה, מנוגדת
לחלוטין למה שחשתי בפנים. אמא קפצה מיד ממיטתה ואצה אליי לראות
מה קרה לי. היא שאלה אם אני בסדר והורתה לאבא להתקשר מיד
לדוקטור בריאון, הרופא המשפחתי.
כנראה שבשלב הזה איבדתי את ההכרה כי כשהתעוררתי הייתי במין חדר
לבן כזה עם ריח של אקונומיקה. אתם וודאי מניחים עכשיו שזה היה
בית חולים, אך להפתעתי, וגם להפתעתכם, זה כלל לא היה המקום
אליו הגעתי. בחדר הזה היו קירות גבוהים צחורים כשלג והתקרה
נראתה לי כאילו היא נושקת לשמים, לעננים. שכבתי על מין ספה
כזאת עם צורה מוזרה שאז עוד לא ידעתי מהי. הכל נראה לי שונה שם
משום מה, כאילו אני בעולם אחר.
סביבי היו המון נרות שהאירו את החדר באור נעים. מוזר, אבל בחדר
לא היה זכר לחשמל או משהו שדומה לו. ניסיתי לקום אך הייתי חלשה
מדי ונשארתי לשכב בלית ברירה. הייתי מכוסה בשמיכת פוך אדומה
וחמה שהגנה עליי מכל מה שפחדתי ממנו. הרגשתי טוב, כמעט כמו
במיטה שלי. רק הדובי היה חסר לי. המחשבות התחילו לחזור למרוץ
הקבוע שלהן בראשי וניסו להבין היכן אני. מהר מאוד השתלטתי
עליהן והנחתי לדברים לקרות כמו שהם. פעם אחת בחיי מגיע לי
לחיות באמת.
רציתי לדעת מה השעה, אך כשהרמתי את ידי השמאלית להביט בשעון
גיליתי שהוא איננו. הפחיד אותי לחשוב מה עוד איבדתי, או לקחו
לי. פתאום חלפה במוחי המחשבה המבעיתה- מה עם הבגדים? השמיכה
כיסתה את כל כולי ובכלל לא הייתה לי הזדמנות לראות מה אני
לובשת. באופן לא ברור המחשבה הזו הטרידה אותי יותר מכל. לאט
ובזהירות הסתתי מעט את השמיכה מעליי. בת צחוק עלתה מפי
כשגיליתי שאני לובשת שמלה. בחיים שלי לא לבשתי שמלה. זו לא
הייתה סתם שמלה. היא הייתה שחורה (זה היה הדבר היחיד השחור בכל
החדר),היא הגיעה עד קצת אחרי הברכיים, והיו לה כתפיות עבות
ומחשוף נדיב. מאיפה היא הגיעה עכשיו השמלה הזאת? זה נראה לי כל
כך מוזר עד שהרשתי לעצמי לא להרהר בכך שנית ולעזוב את זה.  
לפתע נשמעו צעדים הולכים וקרבים. זה לא הדאיג אותי כלל. ידעתי
שאני בטוחה עם השמיכה שלי. כעבור כמה שניות התייצב מולי בחור
צעיר, עם עיניים ביישניות, וחייך. חייכתי בחזרה בלי לדעת מדוע
וגם בלי שיהיה לי איכפת.  ואז הוא שאל אותי, בקול מצטחקק :
"למה את מחייכת?"
"אני באמת לא יודעת", עניתי," אולי זה כי יש לי שמיכה".
"כי יש לך שמיכה? מה השמיכה קשורה עכשיו?" אמר הבחור החייכני
והתפרץ בצחוק מלבב.
עיניי הוארו ופתאום לא היה איכפת לי שאני לובשת שמלה, וגם לא
שאין איתי את הדובי. הנרות המשיכו להאיר את החדר בקסם.
"את רוצה אולי לשמוע מוזיקה?", שאל אותי הבחור.
"איזו שאלה? בוודאי שאני רוצה לשמוע", עניתי, "אבל קודם תאמר
לי מה שמך".
"אה...מה שמי? ומדוע זה כל כך חשוב בעינייך לדעת מה שמי? אפילו
יותר חשוב מלשמוע מוסיקה!"
"לא יודעת, השם אומר הרבה על הבן אדם לדעתי. וחוץ מזה, המוסיקה
לא תברח לשום מקום", אמרתי לבחור שמולי בחיוך גדול.
"אני ליאור, נעים מאוד", אמר.
"נעים מאוד", עניתי, "אני סתיו".
"סתיו? שם עצוב לבחורה עם עיניים שמחות כאלה, את לא חושבת?"
"שמחות? בחיים שלי לא אמרו לי שהעיניים שלי שמחות".
הבטתי בליאור ולראשונה הרגשתי כאילו מישהו באמת מבין אותי,
מבלי שאני אצטרך אפילו להתגונן מפניו.
ליאור פנה אל קצה החדר ושם תקליט בפטיפון (כן, כן- פטיפון!,
כנראה שהייתי בתקופה פשוטה יותר), זה היה זמר שלא הכרתי אך
השירה שלו הייתה נעימה ויפה. השיר הראשון התחיל כך:

' בוקר קר היום, והשמש ברחה
אך בזכותך לבי נשאר חם
ואת לראשונה היום לא בוכה
וכך זה יהיה לעולם'

האזנתי לשיר בהתפעמות וכשהוא נגמר ביקשתי מליאור שישמיע לי
אותו שוב. ליאור ראה שאני אוהבת את התקליט האהוב עליו והתמלא
באושר. שמענו את השיר הזה לפחות עוד חמש פעמים לפני שהוא רכן
אליי ונשק לי בעדינות. הוא הסיר מעליי את השמיכה העבה הזו
שכיסתה אותי והושיט לי יד כדי שאקום אליו. כמובן שנכנעתי מיד
לידו ואחזתי בה בשמחה. וכך עמדתי, עם שמלה שחורה ומחשוף, המומה
מעצמי ומהרגע הקסום הזה, המנותק מהשמיכה , עושה את דרכי אל
מרכז החדר שם ליאור הניח עליי את ידיו והחל לרקוד. רקדנו לנו
כך זמן רב, לפחות עשרה שירים, והיינו מאושרים ככה בין הנרות.
כשהבטתי על הספה הזאת שבה שכבתי קודם, ראיתי שהיא ספה אדומה,
בדיוק כמו השמיכה, והיא מעוצבת בצורה של לב. כל הסיטואציה
הייתה פנטסטית לחלוטין ולכן לא פניתי להתעמק בכל העניין
והמשכתי לרקוד.

כשהשיר האחרון הסתיים הבטתי בליאור והרגשתי שאני חייבת להגיד
לו משהו, אבל לא ידעתי מה. אז שתקנו, וגם זה היה בסדר. שום דבר
לא הפריע לנו להיות שם ככה, בשקט. לא ידעתי מה אני מרגישה
בדיוק אבל במבט לאחור אני חושבת שככה מרגישה אהבה. נדמה לי
שאפילו ליאור הרגיש כך. אני לא יודעת בדיוק מתי זה היה, אבל
בשלב מסוים השקט הפך להיות קצת מדאיג. סוף של שיר זה אף פעם לא
סימן טוב, תמיד צריך שיתחיל שיר חדש.

"אני חושב שהיא מתעוררת", לחש אבא לאמא.
"כן! הנה היא פוקחת את העיניים!" ענתה אמא. "מתוקה שלי! איך את
מרגישה? דוקטור בריאון אמר שזה היה רק התקף של חורף ושזה יעבור
מהר! הכל יהיה בסדר מתוקה!"

הבטתי סביבי והכל היה לבן. הכל היה לבן וריח אקונומיקה מצמרר
אפף את החדר. הייתי בבית חולים, ודוקטור בריאון שיש לו כבר 20
שנות ותק במקצועו- רופא התקפים- קבע שזה היה התקף חורף ושעם
האביב הכל יעבור ואני אהיה בריאה לגמרי.

כשהגיע האביב וכבר שכחתי מכל ההתקף חורף הזה הכל היה רחוק
מלהיות בסדר. אמא אכסנה את הפוך בארגז המצעים הגדול של המיטה
שלה ושל אבא והדובי שלי נעלם. אותו התקף חורף השאיר אותי לבד
בחיים נטולי אהבה, נטולי אור.

אמא כל הזמן אומרת לי שעד הקיץ זה יעבור, אבל כל מה שאני חושבת
עליו זה התקף החורף הבא שבעזרת השם יתקוף אותי עוד כמה חודשים,
עם בוא הגשם הראשון.