זה היה היום התשיעי של שביתת עובדי העירייה, והזבל נערם
ברחובות. צעדיו רמסו תחתם פירות רקובים, שקיות ניילון, צווי
עיקול וחשבונות שלא שולמו. נעליו שקעו לתוך שלוליות הרפש
שהופיעו בעקבות הגשם הראשון של השנה. הגשם לא שטף את העיר, הוא
רק פיזר את ערמות האשפה לכדי מרבד אחיד ודביק על המדרכות
והכבישים. הענן שיצר אותו החליט להתעלם מהעלייה בטמפרטורת
ולרדת גם הוא אל הרחוב, ולערפל את העיר. מי הגשם חלחלו בערמות,
וקלחו ממנו מעופשים, מלאי חיידקים שעליית הטמפרטורות והלחות
נתנה להם סביבה אידיאלית להתרבות. אם היו לחיידקים פיות הם היו
מחייכים אליו בשיניים רקובות.
   הוא התעלם מהחיוכים הללו והמשיך לצעוד.
   צעדיו היו אמורים לקחת אותו אל התחנה המרכזית. מראהו
המוזנח והלא מגולח היה מזכה אותו בבדיקה ביטחונית מצד המאבטח
בכניסה. לאחר מכן הוא היה עולה על האוטובוס ונוסע ללשכת
התעסוקה. בכניסה הייתה צפויה לו עוד בדיקה ביטחונית בטרם ייכנס
ללשכה, שם היו מנסים לצרף אותו לשרשרת הבודקים הביטחוניים
המתארכת תחת איומי ביטול הזכאות לדמי אבטלה.
  החוויה הזאת נחסכה ממנו היום משום שגם הלשכה הצטרפה לשביתה
הכללית. לפיכך, צעדיו הוליכו אותו לשום מקום ממשי. הוא החל
לצעוד מהרגע שיצא מדירתו, קולה של חברתו לשעבר מהדהד מאחורי
גבו. אותם מילים שהיה שומע מאביו אילולא רעשי מכונת האינהלציה
והדיאליזה היו מטביעים את קולו. אותם מילים שגם אימו הייתה
בודאי אומרת לו אילו טרחה לחזור מחיק המשפחה החדשה והמושלמת
שלה בבוסטון.
   "אתה לא יכול להמשיך ככה!" צעקה החברה שלו לשעבר, "אתה
שווה יותר! יש לך עתיד! אל תזרוק את עצמך לפח!" וכו' וכו'. זה
היה הביקור התקופתי שלה, הביקור ההתקפי שלה, הביקור התוקפני
שלה. היא הייתה יושבת מולו בעיניים מלאות רחמים ודמעות ומנסה
לשכנע אותו שהכל יהיה טוב אם הוא רק יפסיק לרחם על עצמו. בסוף,
תמיד, הוא היה מנשק אותה, בעיקר כדי שתסתום את הפה, והיא הייתה
מחבקת אותו, עוטפת אותו, נתלית עליו עד שהיו שוקעים למזרון
החשוף במרכז חדרו. הנה היא מורידה את התחתונים שהיו בגדיו
היחידים בשלושת הימים האחרונים. הנה הוא גומר, הנה הוא אומר לה
שתעוף לו מהעיניים חזרה לחבר שלה.
  הוא המשיך לצעוד, קולה התרחק אפילו מהזיכרון, רחוק כמו
הזיכרון של התקופה שבה באמת היה לו עתיד, שהוא היה שווה יותר,
שצעידתו תמיד הייתה מכוונת. רגליו שקעו בתוך ערמת זבל שחסמה את
דרכו. הוא המשיך קדימה, מנסה לטפס אך רגליו שקעו יותר ויותר עד
שברכיו נקברו והוא נאלץ לעצור. הגשם החל לטפטף שוב בטיפות
גדולות ומאובקות.
  הוא התיישב במקום בייאוש, וחש עצמו ממשיך לשקוע לתוך האשפה.
הוא החל לחפור בידיו, מערים זבל על ראשו, עד שנעלם לתוך הערמה.
אפוף כולו בפסולת המרקיבה ובריחה המשכר הוא מצא את עצמו יושב
בין החיידקים, שיירי מעיל עור מושלך בפיו.
לועס,
משחיז את שיניו,
צופה החוצה.
חיידק טורף.